ו' טבת תשפ"ב

יהודה ויוסף שני מלכים בישראל[1]

בפרשתנו מגיעה לשיאה, עומקה של המחלוקת בין האחים. בדברי חז"ל מוצאים אנו את ראייתם הפנימית מעבר למפגש בין יהודה 'הפרטי' ויוסף ה'פרטי' בנסיונו של יהודה להשיב את בנימין ליעקב, אלא לפנינו גילוי עוצמת הכוחות שמאפיין כל אחד מהם בכלל האומה. וכך מביאים במדרש פסוקים מתהלים (מ"ח ה'-ז'):

כי־הִנֵּ֣ה הַ֭מְּלָכִים נֽוֹעֲד֑וּ עָבְר֥וּ יַחְדָּֽו, הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ, רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֗יל כַּיּוֹלֵֽדָה. חז"ל בדורשם פסוקים אלו, מתארים את פגישתם, בראשית רבה (צ"ג ב'):

כי הנה המלכים - זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה. המה ראו כן תמהו - ויתמהו האנשים איש אל רעהו (בראשית מקץ מ"ג ל"ג). נבהלו נחפזו - ולא יכלו אחיו וגו' (שם ויגש מ"ה ג'). רעדה אחזתם שם - אלו השבטים. אמרו, מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך! - ויגש אליו יהודה.

אחד באחד יגשו ורוּחַ לא יבא ביניהם (איוב מ"א ח'). אחד באחד יגשו - זה יהודה ויוסף. ורוּחַ לא יבוא ביניהם - אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו. עכ"ל המדרש.

בפירוש הקדום יפה תואר השלם לרב שמואל אשכנזי[2] מבאר מה הביא את חז"ל לשאת דרשתם ביוצאם מגדר פשט הכתובים, ואלו דבריו:

משום דק"ל [דקשיא ליה]  מ"ט [מאי טעמא] הגשת יהודה כדכתיב לעיל, מייתי הך דרשא לומר שיהודה נבדל מיתר אחיו בענין ויכוח זה להיותו מלך ויאה למלך מדיין עם מלך... זה נתמלא עברה, זה יהודה ויוסף. ותימה שהכתובים [הפסוקים בתהלים שעליהם נסובה הדרשה] הם עוסקים בתפארת וחוזק ארמונות ציון [...יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, אלקים בארמנותיה נודע למשגב, כי הנה המלכים נועדו...תהלים מ"ח ג'-ה'] ומה ענין הזכרת יהודה ויוסף שם? ושמא י"ל דמצי דריש דהכי קאמר, ...שהיתה מלחמה חזקה בין שני מלכים, כן ראינו בעיר ה' [צבאות] כי כמה מלכים עמדו כנגדה ולא יכולו לה. או שהרמז אל רוב החכמים הנמצאים במלחמתה של תורה, עוקרי הרים בפלפולם כענין יהודה ויוסף שהיו מנצחים זה את זה בטענות... [ומה שהביא את המדרש לדרוש 'עָבְרוּ'-עברה, לשון כעס, ולא לשון העברה דהיינו העתקה פיזית ממקום למקום מכיוון] המלכים הנועדים אין דרכם לעבור אלא לעמוד במקום אחד.

 

למי נגש יהודה?

חידוש מענין מביא השפת אמת בתחילת הפרשה בענין הגשת יהודה. והלימוד המוסרי-הנהגתי הנלמד ממנו לכל יהודי באשר הוא, ואלו דבריו (שנת תרל"א):

ויגש אליו יהודה, מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו 'יהודים' על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו', ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו ויגש אליו - להשי"ת. וגם כי זה נקרא הגשה ליוסף, כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במקום אחר [ראה מקץ תרל"א ד"ה ומה].

ובאמת היה אז צר מאוד ליהודה, כמ"ש מה נאמר כו'. והיה עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו, להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת נתגלה הפנימיות. וכתיב 'ולא יכול יוסף' שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'. שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. כמ"ש בשבת [זהר תרומה קל"ה, 'כגונא' נוסח ספרד קבלת שבת] דמתיחדין ברזא דאחד, ע"י הביטול להשי"ת ועי"ז מתעברין כו'.

וז"ש 'בי אדוני' וכתב האר"י ז"ל ה' באותיות יהודה[3]. ובאמת כתיב שם אד' וביהודה השם ידו"ד. אך כי ה' ושמו אחד, ובבחינת השראת השכינה תוך האדם הוא באותיות אד' שהוא ע"ש האדנות שהכח והממשלה שלו. [כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים, שהפירוש שכל התנועות וחיות האדם שעושה כרצונו, גם בזה ע"י מלכות שמים רק שהאדם צריך לברר זה ומתגלה כנ"ל]...

גם לפי הפשוט אין פירוש לבקשת יהודה [רמב"ן מ"ד י"ט: לא ידעתי טעם אריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם...], רק ע"י שסילק נגיעתו ודן לפני יוסף האיך יוכל לעשות כן מצד יושרו. וכן בהנ"ל בכל מיצר יוכל אדם לבקש מהשי"ת אף שיודע שעונותיו גרמו, עכ"ז כשמבטל עצמו להאמת ומבקש עזר להנצל נענה.

ילד זקונים קטן, האם היה ילד זקונים גדול?

אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן (ויגש מ"ד י"ט-כ') ובחידושי מהר"א אמיגו להרב אברהם אמיגו[4] זצ"ל פירש:

קשה... הוה ליה למימר זקונים לחוד או קטן לחוד...לא הוה ליה למימר 'קטן' דהרי הוה בן שלושים ואחד שנה?! [כך הביא עפ"י רבינו אליהו מזרחי על הכתוב (וישב ל"ז ב') והוא נער, שם האריך לבאר כי 'נער' אין משמעותו אדם בגיל צעיר, שבנימין היה בן ל"א כנזכר כאן בפרשת ויגש, ורחבעם המלך היה בן מ"א ומכונה 'נער ורך הלבב' ויהושע בן נ"ז ומכונה 'נער'!]...

אדוני שאל... אב או אח, ולא אמרת אב ואח...ששאלתך היתה על מי הנחתם בית כולכם, היש לכם אב שישתדל בביתכם, או אח, כלומר אם אין לכם אב, היש לכם אח והנחתם בתיכם עליו. ונאמר וגו' יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. ואילו לא הוה בליבנו לספר האמת, ב'יש לנו אב זקן' הוה תשובה לשאלתך, ולמה לנו להזכיר את הילד? [לעיל מקץ מ"ב י"א, י"ג: כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים...ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד...והנה הקטֹן את אבינו היום והאחד איננו] אלא כנים אנחנו וספרנו הענין כמות שהוא, ומה גם שאמרנו 'ילד זקונים קטן' משום הכי אמרנו 'קטן' שלא להוציא שקר מפינו, דהוה משמע דזה דוקא הוא ילד זקונים, משום הכי אמרנו 'קטן', כלומר דהוה ילד זקונים גדול ממנו, כדכתיב [וישב ל"ז ג'] וישראל אהב את יוסף וגו' כי בן זקונים הוא לו' וכדפירש רש"י שם [ג' פירושים: שנולד לעת זקנתו, עפ"י אונקלוס בר חכים, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, ושהיה זיו איקונין שלו דומה לו]... ומשום הכי אמרנו 'קטן' כלומר דזה הוא הקטן שבשני הילדים של זקונים. עכ"ל מהר"א אמיגו.

משמעות בכי יוסף וביאור חדש למילת 'עוד'

בפנים יפות עה"ת לבעל ההפלאה הרב פינחס הלוי הורויץ זצ"ל מבאר על הכתוב (ויגש מ"ה ב'-ג'):  ויתן את קולו בבכי, יש לפרש ענין הבכי, שהיה יודע שירידת מצרים היא התחלת הגלות שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים, וכפירש רש"י בפסוק (שם י"ד) ויפול על צוארי בנימין אחיו, שבכה על שני מקדשים שכל הגלויות נגזרו בברית בין הבתרים, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד י"ט)...וכבר כתבנו לעיל (וישב ל"ט ב') שבירידת יוסף למצרים גלתה עמו שכינה, כדכתיב (שם) ויהי ה' את יוסף. ולכן נסתלקה השכינה מיעקב עד ששמע מיוסף וקיבל עליו הגלות לירד למצרים אז שרתה עליו השכינה, כדכתיב (מ"ה כ"ז) ותחי רוח יעקב אביהם...והיינו דאמר העוד אבי חי, אעפ"י שכבר שמע שהוא חי, אלא שאמר להם על רוח הקודש שהוא חיות האמיתי כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם, היש בו עוד חיות מרוח הקודש?

ויש להבין מילת ה'עוד' וכן אמר יעקב (שם כ"ח) רב עוד יוסף בני חי, ואמר (מ"ו ל') אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כי מצינו שעוד הוא לשון תוספת, כדכתיב (איוב ל"ד כ"ג) כי לא על איש ישים עוד [פירש רש"י: לא ישים הקב"ה על בריותיו עלילות תוספת על פשעם, עוד לשון תוספת], והוא נקרא תוספת רוח חיים.

ועל דרך זה פירשנו מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמ"ו א'-ב') הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי, שהוא בחינת נפש רוח (ונשמה) ותוספת חיות נשמה יתירה, כמו שכתוב (קהלת ז' י"ב) החכמה תחיה בעליה. ועל בחינת הנפש אמר הללי נפשי, ועל בחינת רוח ונשמה שנקראים רוח חיים אמר אהללה ה' בחיי, ועל בחינת נשמה יתירה שהיא תוספת אמר אזמרה לאלקי בעודי, ר"ל בתוספת נשמה יתירה. ויש להבין בזה מה שאמרו (שבת קי"ח ע"א) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים, כי בשבת נותנין לו תוספת נשמה יתירה (עפ"י ביצה ט"ז ע"א) שהיא בחינת החכמה, שאין לה גבול ומיצר. עכ"ל הפנים יפות.

הנלמד מבנימין לסוגיית להכניס עצמו לספק סכנה

הרב שלמה יששכר טייכטאל זצוק"ל הי"ד[5] בספרו משנה שכיר (מהדורת תשס"ח חו"מ סימן כ"ט) מביא מענין הבאת בנימין למצרים ע"י האחים מתוך ערבותו של יהודה, חידוש מקורי בענין סוגית הצלת נפשות המובאת בשו"ע (חו"מ תכ"ו) וזלה"ק:

בחו"מ סימן תכ"ו הביא הבית יוסף ירושלמי [ראה תרומות סוף פרק ח'] דחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, וכתב הבית יוסף דנראה לו הטעם משום שהוא ודאי והוא ספק עיי"ש. וכיון האמת בזה כי גם במדרש תנחומא (מקץ ח') כתב בפירוש כן וז"ל: אמר ליה יהודה אבא אם ילך בנימין עמנו, ספק נתפס ספק אינו נתפס, ואם לא ילך עמנו  כלנו מתים. מוטב תניח את הספק ותטול את הודאי, עכ"ל [המדרש]. הרי בפירוש דחייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו. ועיין סמ"ע [חו"מ שם] דמתמה למה השמיטו אותו הירושלמי המחבר [מרן השו"ע], וכתב דכיוון דשום אחד מהפוסקים לא הביאו[6], לא קיי"ל כן. ועיי"ש במנחת חינוך סימן רצ"ו [(לקדש את ה') מהדורת מכון ירושלים אות ל"ב] ובהשמטות [נדפס במקומו במהדורה הנ"ל] שהביא מהרדב"ז [ראה ח"ג תרכ"ז, ח"ה אלף תקפ"ב (רי"ח)] שכתב [...ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה] דספק דידיה עדיף מודאי דחבריה. והנאני שכוונתי לדעתו, אך מכל מקום צ"ע על הרדב"ז דלא הביא הירושלמי [שהביא בכסף משנה הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א הי"ד]...וצריכים אנו לקבל באימה דברי הירושלמי, וצ"ע.[ע"כ המנחת חינוך].

ויגדל התימה במה שהדבר מבואר ג"כ פה במדרש תנחומא בפירוש דעדיף ודאי דחבריה מספק דידיה ושלא כדברי הרדב"ז, ופלא על הגדולים שלא עוררו מדברי המדרש הנ"ל.

ואולי יש לומר דעד כאן לא אמרו גדולי הפוסקים דאין צריך להכניס בספק סכנה בשביל ודאי סכנה דחבריה דוקא ביחיד בשביל יחיד, מה שאין כן יחיד בשביל רבים בודאי מחוייב, והכא היה יחיד בשביל רבים כל בית יעקב היה בסכנה ודאית, בזה כ"ע מודים. ואפשר לדייק כן גם בלשון המדרש שאמר יהודה לאביו אם ילך עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס, ואם לא נלך כלנו מתים, הרי שדייק 'כלנו' וא"כ בשביל כלנו שאנו רבים, באמת מוטב שתניח את הספק ותטול את הודאי. עכ"ל המשנה שכיר זיע"א הי"ד.      

בהמשך דבריו מבאר עפ"י יסוד זה, את דרישתו של מרדכי מאסתר להכניס עצמה לספק סכנה, כדי להציל את כלל ישראל מסכנה ודאית של גזירת המן. באומרו לה: אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים, 'מכל היהודים' דייקא, היכא דכלל ישראל בסכנה, משום דבאופן זה מחוייב להכניס עצמו כדי להציל את הרבים. והפוסקים שאמרו שאין להכניס עצמו בספק סכנה דברו בהצלה של יחיד.

ראה עוד שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סימן נ"ז, חי"ג סימן ק', חט"ו סימן ע', חי"ח סימן א', בנדון הכנסות לסכנה במלחמה.

אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה – 'תוכחת' העין

בספרו של הרב משה אביגדור עמיאל הגיונות אל עמי (ח"ב מאמר נ"ו) מבאר בצורה מקורית ענין התוכחה הנלמד ממפגש יוסף והאחים. בתחילה הוא מביא את דברי בראשית רבה (צ"ג י'):

ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו [ויגש מ"ד ב'-ג'] אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה"ד (במדבר כ"ב ל') ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ' כ"א) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה. עכ"ל המדרש.

יש לפעמים שאדם מתנהג לא רק עפ"י מדת הדין אך גם לפנים משורת הדין, ובכל זאת דרכו הוא דרך רע, למשל מי שנותן תרומה אחד מששים, אעפ"י שמן הדין הלא גם חטה אחת פוטרת את הכרי ומי שנותן אחד מששים הוא כבר מתנהג לפנים משורת הדין...ובכל זאת איש אשר כזה נקרא בעל עין רעה. ולכאורה איך יתכן הדבר? אלא שממקרא זה גופא דורש בעל ה'עין יפה' לאחד מארבעים, וזוהי הנותנת, שכל אחד מוצא בתורה מה שלבו חפץ, בעל העין יפה מוצא בה עין יפה ובעל עין רעה עין רעה.

ועל זה נאמר (ב"מ ל' ע"ב) 'לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה' כי בודאי כל התורה כולה מראשיתה עד סופה היא תורת חסד, אלא שבעל העין רעה מעמיד את 'דבריו' כלומר את תכונתו  הרעה על דין תורה! והנה בודאי העשרה שבטי י-ה כשהשליכו את יוסף לבור מצאו לזה היתר ואולי גם מצוה וחובה עפ"י דין תורה, כידוע שדנו אותו כמוציא דיבה ובעל לשון הרע, אבל – 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה' כי מלבד הדין יש גם התוכחה, ואפשר לאדם לבלי לחטוא כלל כלפי דין אך חוטא הוא [חטא] גמור כלפי התוכחה, כי על התוכחה אין שו"ע עם מאות פרקים ואלפים ורבבות סעיפים אלא זהו דברים שבלב, זהו המצפון הפנימי של האדם וזה תלוי ביחוד בעינו של האדם, אם הוא בעל עין יפה או בעל עין רעה.

וזהו 'לא יכלו לעמוד בתוכחתו' כלומר שהם אמרו רק 'אוי לנו מיום התוכחה' כי מן הדין בעצמו כאמור, לא התיראו, ומה גם אנחנו שעלינו לומר גם 'אוי לנו מיום הדין' וגם 'אוי לנו מיום התוכחה' ובכן כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר 'אוכיחך ואערכה לעיניך' כלומר, על עסקי 'עינים' שבמקום עין יפה השתמשנו בעין רעה, שזהו 'כל אחד לפי מה שהוא' ואם הוא בעל עין רעה הוא מוצא גם בתורה את מה שהוא... עכ"ל הרב עמיאל זצ"ל.

הוראת יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה

כלי יקר בראשית מ"ה כ"ד: אל תרגזו בדרך. פירש רש"י אל תתעסקו בדבר הלכה, דבר אחר אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר. גירסא זו היא במסכת תענית (י' ע"ב) אמר ר' אלעזר אמר יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך, פירש רש"י תתעו, איני והאמר רבי אלעאי שני תלמידי חכמים שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראוין לישרף וכו' לא קשיא הא למגרס הא לעיוני, פירש רש"י למיגרס מבעי ליה באורחא ולא לעיוני, במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר וכו'. ותלמוד שלנו חולק על הבראשית רבה (צד ב) כי שם מסיק אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה והכניסו חמה לעיר:

והנה מקום אתי ליישב שני מדרשים אלו שאין מחלוקת ביניהם, כי ה'גירסא' היינו הדיבור בפה בדברים פשוטים שדינם מבואר בתורה, ואלו נקראים דברי תורה שידבר מן עיקרי הדינין של תורה, אבל העיון נקרא דבר הלכה, כי כל התורה נקראת דרך כמו שנאמר (תהלים קיט א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה שהמעיין בה נעתק ממדריגה למדריגה מחכמה לבינה ומבינה לדעה. ולפי זה נוכל לתרץ מה שמסיק בבראשית רבה ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, היינו למגרס דיני התורה לדבר בם בלכתו בדרך.

ומה שאמרו בגמרא אל תתעסקו בדבר הלכה היינו לעיוני, כי זה נקרא הלכה, שהמעיין הולך ונעתק ממדריגה למדריגה. ומקשה מרבי אלעאי שאמר שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו', כי לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בין לשון דבר הלכה לדברי תורה, עד שתירץ לו 'הא למיגרס הא לעיוני'. ודקדוק הלשון מסייע אל התרצן כאמור, ולא פליגי כי אם במשמעות הכתוב אל תרגזו בדרך, אם הכוונה בו שלא יפסידו העיון ויטעו בו על ידי טורח הדרך, או להיפך שלא יפסידו סתם דרך על ידי שלא יעסקו בתורה, כי דעת ר' אלעזר הוא שיוסף הזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה הצריך עיון וצילותא כ'יומא דאסתנא', כי יש לחוש שמא ירגז עליכם הדרך, מחמת טורח הדרך יהיה לכם לב רגז ובלתי מיושב, ועל ידי זה תבואו לידי טעות בעיון בדברים אלהיים, וזה שפירש רש"י 'תתעו' רצה לומר תבואו לידי טעות בעיון החכמות.

אבל בבראשית רבה רצה לפרש אדרבה שיוסף בא להזהירם שיתעסקו בתורה בדרך בדברים פשוטים, כדי שלא יתעו בסתם דרך כי התורה שעוסקין בה בדרך תנחהו אל מחוז חפצו לשלום, כמו שנאמר (משלי ו' כ"ב) בהתהלכך תנחה אותך וגו', וביאור הכתוב אל תרגזו אל תפחדו מלשון שמעו עמים ירגזון (שמות ט"ו י"ד) וענינו הפחד, ורוצה לומר אם תעסקו בתורה אז לא תצטרכו לפחד לא מן הלסטים ולא מן הטעות בדרך, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם הזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.

ויש אומרים, לפי שנאמר (קהלת ב ט) אף חכמתי עמדה לי מה שלמדתי באף וכעס, ועל זה אמר אל תרגזו בדרך ללמוד החכמה באף, ואולי כיוונו לדבר הצריך עיון רב כאמור, ואני מוסיף לקח טוב טעם ודעת, לפי שכל כעס מביא לידי טעות, ואמרו חז"ל (גיטין מג א) אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה תחילה, על כן אמרו שהחכמה שלמדתי באף וכעס אשר הביאני לידי טעות היא שעמדה לי, כי הטועה בדבר פעם אחד אז ביותר הוא נשמר ממנו להבא:

ביאור ענין העגלות שהניחו את דעתו של יעקב

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. במדרש רבה (בראשית צ"ד ג') שלח יוסף לאביו ע"י אחיו תאמרו לאבא שבפרשת עגלות של משכן פרש ממנו.

את ענין עגלות המשכן, מסביר האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק ה'חקל יצחק' זצוק"ל הי"ד: דרך התורה והקדושה מכונה 'רשות היחיד' דהיינו 'יחידו של עולם' וע"כ גבהו עשרה, דר"ל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה. אבל דרך העמים וה'חיצונים' מכונה בשם רשות הרבים, שהוא דרך פרוץ בלי מחיצה, והעובר עבירה ויוצא מדרך התורה הקדושה לדרך החיצונים הרי הוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. והנה ענין הוצאה מרשות לרשות למדנו מעגלות של משכן (שבת צ"ט ע"א) שהעגלות היו רשות היחיד, וכמו שהלויים היו מוציאים הקרשים מהעגלות, כך אתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים.

והנה יוסף צוה לומר שהוא משפיע ומושל, לרמז שהוא עומד בצדקו, צדיק המשפיע, וזכרון העגלות של המשכן שעסקתי כשפרשתי מאבא, לרמז כי לא יצא מדרך התורה והקדושה ונשאר ברשות היחיד – יחידו של עולם, ולכן 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

שינוי בדברי יוסף ע"י האחים גרם ליעקב לחרדה

הרב יעקב חיים גולדויכט זצ"ל בספרו אסופת מערכות (ויגש 'מלכות יוסף') מדייק בדברי יוסף עפ"י שמועה שקיבל מהאדמו"ר ר' יהושע מבעלזא זצ"ל. יוסף בעל האמונה והבטחון הגדול, הנושא שם שמים בפיו עת עלותו מבור השביה לאחר י"ב שנים, מזכיר מיד את שם ה' בעמדו לפני פרעה. אומר לאחיו: למחיה שלחני אלקים לפניכם...וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ...ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים...מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים... והאחים אומרים: עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים – ויפג לבו כי לא האמין להם. ואח"כ, וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר וירא את העגלות...ותחי רוח יעקב אביהם.

יעקב נבהל כששומע כי יוסף הוא המושל...ללא הזכרת שם שמים, לאחר שאמרו את 'כל דברי יוסף' שמזכיר כל הזמן שם שמים – אלקים, אז ותחי רוח יעקב.

ובשולי דבריהם אמר המלקט להוסיף שגם אמרו לו כציוויו: כה אמר בנך יוסף...אני אותו יוסף שהייתי אצלך בבחינת 'תולדות יעקב יוסף' לא השתניתי במאומה מהנהגתי כפי שהייתי בביתך ומסרת לי כל התורה שלמדת בבית המדרש של שם ועבר. (בראשית רבה פ"ד ח' מובא ברש"י וישב ל"ז ג').

יהודה הערב ליוסף יתקין בית מדרש ללמד עריבות כלל ישראל בלימוד

הרב משה צבי נריה זצ"ל מבאר בספרו נר למאור יסוד גדול בלימוד התורה וכך כתב:

כשירד יעקב למצרים שלח את יהודה להתקין לו בית מדרש. שואל התפארת שלמה מרדומסק, מדוע נשלח דוקא יהודה? ועוד מוסיף הרב נריה, עפ"י הרמב"ם (מדע ע"ז פ"א ה"ג) כ'ראש ישיבה' הוא ממנה את לוי, א"כ הוא היה צריך להקים את הישיבה בעצמו?! [אמר המלקט: ראה דברי הנצי"ב ביתרו י"ט  ב' שביאר את חשיבות גודל ההכנה לעצם הלימוד עפ"י הגמרא ב"מ פ"ה ע"ב].

תשובתו היא: הערב הראשון בכלל ישראל היה יהודה שערב להשבת בנימין, יעקב אבינו רצה שהישיבה שתוקם במצרים תהיה חדורה בהכרה של ערבות הדדית, ש'כל ישראל ערבים זה בזה' (שבועות ל"ט ע"א) לכן שלח את יהודה, כדי שיהיה היסוד של הישיבה וחינוכה, נובע רק מתוך הרגשה של אחריות וערבות לכלל ישראל, מתוך הכרה כי האדם אינו לומד תורה רק למטרת התעלות אישית, אלא גם למען שלימות הכלל, למען עילוי האומה כולה – 'בשם כל ישראל'...עכ"ל הרב נריה זצ"ל.

ומעיד אני המלקט שאכן יפה דרש ויפה קיים, בכך שהקים רשת ישיבות הפרושות בכל רחבי הארץ. ובהיותו עצמו נער-בחור צעיר שבחסד ה' יצא מתוככי רוסיה הסובייטית לפני קרוב לתשעים שנה, בהיותה אפופה מסכי אופל ושחור ברדיפת לומדי התורה, עלה לארץ ישראל, למד בישיבתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ויחד עם הרב אברהם צוקרמן זצ"ל שנפטר במרחשוון תשע"ד, והיה כנראה השריד האחרון(!) מישיבת נובהרדוק, אשר חרטה על דגלה פתיחת 'סניפים'-שלוחות, לישיבת האם הגדולה והקימה 'ישיבות המוסר'. כך הם הקימו ועמדו בראש הישיבה בכפר הרא"ה ששימשה כ'ספינת הדגל' לעשרות מוסדות תורה שקמו בעקבותיה, וזכיתי להיות בין תלמידיהם בשנות נעורי, מהמעין ההוא המשכתי בחסד ה' גידולי 'על כל מים' במעינות התורה השונים עד היום.

מדוע יעקב קרא ק"ש דוקא בשעת פגישתו עם יוסף?

גור אריה למהר"ל (ויגש מ"ו כ"ט) מבאר: לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב, מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר יחוד מלכות שמים ואהבתו וראוי היה לקרות ק"ש כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לי זה, וקיבל מלכותו ואהבתו ויראתו. וזה נכון למבין. עכ"ל המהר"ל.

אכן בבית בריסק ענו בדרך אחרת, וכך מובא בשם ר' חיים מבריסק בתורת חיים בפרשתנו:

...אכן כבר עבר זמן ק"ש, רק כיוון שיעקב אבינו ירד למצרים בצווי ה', ממילא הוא היה 'עסוק במצוה' ואז פטור הוא מן המצוה, כמבואר בברכות (י"א ע"א) ובלכתך בדרך, בדרך דידך הוא דמחייבת, הא בלכתך דמצוה – פטור.

ועל כן עד שפגש את יוסף כיוון שהיתה דרכו משום מצוה, לא היה יעקב מחוייב לקרות ק"ש. אבל כשהגיע למצרים וכבר נפגש עם יוסף, ושוב היה זה ב'דרך דידך' מיד נתחייב לקרות ק"ש  ולכן קרא. אכן יוסף כבר קרא בודאי ק"ש קודם לכן ובזמנה.

מן ההפטרה

וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר, וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽיו, וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ, וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ, דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה' הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי: יחזקאל ל"ז (ט"ו-י"ט).

בספר חן טוב לרב טוביה הלוי[7] מצפת מבאר:

...הנראה לי שרצונו לומר דרושנו אות באות שהאבות סימן לבנים, כמו שהיה מלך מאפרים ומלך מיהודה מלכי בית דוד, כן יהיה לעתיד משיח בן אפרים ומשיח בן דוד. אלא מה שבתחילה היו מיצרים זה לזה ונלחמו איש באחיו, לעתיד ירבה השלום ביניהם וימלוך משיח בן דוד ומִשְׁנֶה לו משיח בן אפרים. כמו שכתבתי בפירוש הפסוק 'כי כמוך כפרעה', בנך משיח בן אפרים משנה למלך המשיח, כמוך שאתה משנה לפרעה, ובני משיח בן דוד מלך כפרעה, גם בנך מקבץ נדחי ישראל מושך הזרע כמוך שמשכת זרע אביך למצרים, ומשיח בן דוד מלך עליהם לעולם.

ובזה יובנו הפסוקים, שלכן היו שני עצים להורות שמלכות אפרים לא תתבטל עוד, אלא יהיה משנה למלך יהודה, ואם יאמר לקח עץ אחד וכתוב עליו מצד אחד ליהודה ומצד השני לאפרים, יובן אחדותם ולא תהיה עוד ממשלה לאפרים, וזה לא יהיה אלא תמיד ימשול בישראל, אלא שמלך יהודה גדול עליו, לכן באו שני העצים להורות ששני מלכים הם אלא שסרה קנאת אפרים וכו', ולכן לא חזרו העצים לעץ אחד בדרך נס להראות אחדותם, אלא תמיד נשארו בם שנים יחד. אלא בהיותם נתונים ביד הנביא היו לאחדים אבל בצאתם מידו הם [שנים] זהו שאמר והיו לאחדים בידך, ירצה, בידך דוקא יהיו לאחדים, לא כאשר תניחם מידך, זהו שאמר לאחדים ולא אמר והיו אחד בידך. ירצה, לעולם הם שנים אחדים אלא נראים כאחד. וצוהו ה' שיהיו מעץ אחד וינסרהו לשנים, כדי שכשיקחם בידו יתחברו שניהם ויראו כאחד...

ואמר קח לך עץ אחד. לומר את עץ יהודה קח לך לצד גופך ואת עץ אפרים לצד חוץ. הא כיצד? כשתקחם בידך שניהם יהיה עץ  יהודה לצד הגוף, ועץ יוסף לצד האצבעות, להורות שיהודה עיקר, ולזה אמר 'ולקח' פעם שנית, לומר לא דמי קיחת עץ יהודה לקיחת עץ אפרים, שאת עץ יהודה קח לך דבק לגופך, ואת עץ אפרים לקח אבל לא לך, אלא רחוק ממך מעט לצד חוץ אצל האצבעות, ועץ יהודה קחנו בכף, ואח"כ 'ו'קרב אותם אחד אל אחד' ומי קרב אצל מי? עץ יוסף הרחוק מידך, קרבהו לידך עם יהודה שכבר לקחתו תחילה. נמצא שאמר לו הקב"ה קח לך את עץ יהודה לבד, ועדיין עץ אפרים אינו בידך, ואח"כ ולקח את עץ יוסף וקרב אותם אחד אל אחד, עץ יוסף סמוך לעץ יהודה, גם הוא לצד פנים קרוב אליך ועץ יוסף לחוץ.

הרי שתי מעלות לעץ יהודה, האחד שקדם בלקיחה לו בידו, ועץ יוסף מונח על גבי קרקע, והשני גם אחר שלקח עץ יוסף עץ יהודה לצד פנים ועץ יוסף לצד חוץ. ועוד בה שלישיה ברכה, שעץ יהודה קבוע במקומו  ועץ יוסף בא לשרתו, מזה מוכח שעץ יהודה עיקר.

ואמר עוד והיו לאחדים בידך לומר שלא יתאחדו לעולם שני העצים להיותם אחד תמיד גם בהניחם מידו, אלא דוקא בידך יהיו לאחדים לא חוץ מידך, לכן קראם 'אחדים' ולא אחד, לומר שנים הם אלא שהם מיוחדים באהבה רבה...

ואמר עוד והיו העצים אשר תכתוב בידך לעיניהם, ירצה לתת טעם לסדר הוייתם בידו עץ יהודה קודם...להורות שעץ יוסף שהם עשרת השבטים הנקראין בשם יוסף ובשם אפרים, ואינם בידך אלא בארץ מרחקים גלו, זולת שבט יהודה ובנימין הנשארים בארץ. לכן היה בידו קודם עץ יהודה לבד ואח"כ לקח גם עץ אפרים להורות שמקבץ נדחי עמו ישראל...עכ"ל הרב טוביה הלוי.  

נערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 או למייל [email protected]