בס"ד

ויקהל פקודי פרשת החודש.

"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)

ולמה נאמר פעמיים משכן? "דרשו רבותינו ז"ל: משכן בבנינו, משכן בחורבנו, כי עיקר הקמת המשכן היה בשביל זה שיהיה כוח לישראל להמשיך קדושת המשכן שהוא קדושת הבית מקדש גם אחר החורבן, על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונים בימי החורבן שהם בחינת מקדש מעט". (ליקו"ה, חול המועד ד, י"ב)

השמחה שבהתחדשות

העיקר בעולם הזה זה להיות שמח. לעבוד את ה' בשמחה. ואי אפשר להיות שמחים אם אנחנו סוחבים איתנו את הכשלונות של העבר ואת הדאגות של העתיד. אדם צריך לחיות את ההווה, לשמוח עם ההווה, להיות שמח תמיד. צריך להתבונן באלפי חסדים וטובות שאנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע. העיניים רואות, האוזניים שומעות,  הפה מדבר, הקב"ה  נותן לנו בית, ילדים, פרנסה, ספרים, מה לא? אם אדם יֵשב ויתבונן ולוּ לרבע שעה בלבד בכמות המתנות שהוא מקבל מה', בכמות האור שהקב"ה מאיר את חייו, הוא יקום ממקומו מלא חיות ושמחה והתרוממות הרוח ויתחיל לרקוד להלל ולשבח את מי שנתן לו את כל זה, את מי שבאמת אוהב אותו, הוא פתאום יבין כי הוא זה שחייב לקב"ה ולא הקב"ה חייב לו. ממילא כבר לא תהיה לו תרעומת בלב, "כיצד התפללתי ולא נושעתי". כשם שאדם שמקבל טובה מחברו, הרי הטובה הראשונה שהוא יכול להשיב לו, היא לקבל את הטובה שלו בפנים מאירות, להראות לו שהוא שמח על המתנה שקיבל, כן אנחנו, כאשר מתהלכים כאן בעולם עם פנים מאירות שמחות ומאושרות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לרבונו של עולם.

שמחה ואהבה וחיות ואושר בחיים אפשר לקבל רק כשהולכים עם ה' יד ביד. בלעדיו ח"ו זה מה שהיה ומה שיהיה. דאגות, מתחים, דכאונות, כעסים, אשליות, האשמות, אכזבות. עכשיו, ברגע זה, הכל יכול להיות אחרת. אתה רק פותח את הפה ומתחיל לדבר עם ה' ויש לך כבר שמחה בלב. אתה רואה את הרחמנות של ה' על כל צעד ושעל ואתה שמח. אתה מתפעל מהניסים שה' עושה לך ואתה לא מפסיק להודות. אתה שמח ברגע הזה. בלי ה' אי אפשר לשמוח כל רגע כי כל דבר טוב נגמר בסוף. חוץ מה' שהוא לנצח נצחים, היה הווה ויהיה תמיד. כל רגע שמאבדים את השמחה צריך לעצור ולראות איפה התנתקנו. זה מן מצפן שמראה לנו את הדרך, שמאותת לנו שצריך לחזור אל המסלול. המסלול שלנו עם ה'.

מורנו הרב: ["צריך להתחיל ללמוד איך לחיות עכשיו, איך לשמוח עכשיו, להיות שמח בכל רגע  ושניה, להרגיש את ההווה, רק את ההווה, לא לחשוב על שום דבר מהעבר ולא  מהעתיד,  אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, שמחה בלי שום מחשבה מה יהיה מה והיה וזה "איזהו עשיר השמח בחלקו" שמח כל רגע שמח כל שניה, לא מרביצים לך? יש לך כוס תה? מה צריך יותר מזה? מה חסר לך? אתה צמא אז תשתה, אתה רעב אז תעשה לך פרוסת לחם, תרגיש טוב! תרגיש שמח! תרגיש מאושר! אל תדאג ממה שהיה וממה שיהיה, תהיה בשיא האושר, ככה תקבל את הכל, ברגע שאדם חי את ההווה בזה הוא מקיים "איזהו עשיר השמח בחלקו" ומהשמחה הזו הוא יקבל את הכל, את כל הישועות ויגיע לכל המעלות שבעולם.

הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד, זה עיקר הניסיון כי על כל אחד ואחד חייב לעבור עליו נסיונות, ירידות, עליות, עד סוף החיים. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה,  בזמן הניסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה. יש סיפור נורא בכוכבי אור על אחד שחפר ומצא יהלום ששווה מליון דולר, הוא חשב שזה חתיכת זכוכית, בא אחד  ואמר לו זה יהלום! זה שווה הון תועפות! אבל לא תמצא אף אחד בכפר ובכל המדינה שיוכל לקנות ממך את היהלום. לכן החליט לנסוע ללונדון, ומכר את הבית שלו, את כל הסמרטוטים שלו את הרהיטים השבורים והכסף הספיק לו להגיע רק לנמל, וכשהגיע לנמל מצא אותו רב חובל אחד של אוניה ושאל אותו מה אתה מסתובב פה? אמר לו יש לי אבן יקרה יהלום והראה לו את היהלום, רב החובל נדהם, ואמר לו אם יש לך דבר כזה תעלה מיד לאוניה לא צריך כסף, אל תשלם שום דבר וסידר לו חדר מפואר מיטה מפוארת, שלוש ארוחות ביום. באחד מן הימים באוניה הוא ישב לאכול והסתכל על היהלום, התענג עליו ולפתע פתאום התנמנם ונרדם לשניה אחת,  נכנס המלצר ופינה את השולחן עם היהלום   עם כל הליכלוך והפסולת, לקח הכל וניער לים, כשהוא התעורר הוא קיבל הלם, הוא כמעט התעלף, הלב הפסיק לעבוד, אם רב החובל יֵדע מה קרה הוא יזרוק  אותו מהאוניה  יזרוק אותו אחרי היהלום לים ואז החליט היהודי שהוא חייב להתחזק בשמחה בכל הכוחות, בכוחות על אנושיים, הוא התחזק בכל הכח לשמוח, לחייך, אחרי חמש דקות נכנס רב החובל. היהודי נתן לו כזה חיוך, התחיל לצחוק, לרקוד, הוא עשה כאלה תנועות של שמחה הוא נהיה הכי מאושר, רב החובל לא ראה אותו כזה מאושר מעולם, באמת היהודי ידע שהוא יכול להחזיק רק זמן קצר בשמחה הזאת, באושר הזה, עוד מעט הלב שלו יתחיל לדפוק מחדש. וכשראה אותו רב החובל כל כך מאושר אמר לו בוא נעשה עסקה. כולם חושבים שאני שודד ים, כשאני מגיע ללונדון, כולם חוקרים אותי מהיכן הסחורה, לכן אתה יהודי רחמן בוא תרחם עלי. כל האוניה עם כל הסחורות עם כל הזהב והיהלומים הכל נרשום על שמך, אני סומך עליך אתה סוחר גדול, מצליח, יש לך פה יהלום ששווה הרבה, ורשם הכל עליו, הם רק הגיעו לנמל עוד לפני שירדו מהאוניה רב החובל קיבל שבץ, אירוע מוחי וכל הרכוש שבאוניה, כל המיליונים, כל הזהב,הכל עבר לרשותו של היהודי.

רבינו חידש חידוש חדש לגמרי –תדעו לכם אין שום יאוש בעולם כלל, אין דבר כזה יאוש, אפילו באסון הכי גדול, אפילו במשבר הכי גדול, אם אדם מחזיק מעמד חמש דקות, שמח, רוקד, שר, אז הכל מתהפך לטובה. צריך תמיד לבוא הביתה עם חיוך, תמיד לבוא הביתה עם שמחה, בבית לא צריכים לדעת שאתה עכשיו בצרה, במשבר, אם אתה לא יכול לחייך, לשמוח, תשב בחוץ על המדרגות, תעשה חיוכים,  תעשה תנועות של שמחה,  תתאמן ואז תכנס הביתה עם פנים שמחות, עם פנים מאירות. אם אדם יחזיק מעמד וישמח הוא יכול לזכות לכל הניסים שבעולם, כל העבודה של האדם זה לשמוח בכל הכוחות, במסירות נפש, להגיד כל הזמן "הכל לטובה", זה הנסיון שלו,  אם הוא יגיד "גם זו לטובה" על כל דבר הוא יצא מכל היסורים שבעולם, יהיה לו ניסים ונפלאות, אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה חס ושלום, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר מהצרה, אלא תמיד נשמח, תמיד נשיר לה', תמיד נכיר גדולת ה', "כל הנשמה תהלל י-ה" כל נשימה תהלל את ה', אתה נושם תתחיל לשמוח, על כל נשימה צריך לשיר, לא לחכות לצרה כי אם תשמח, תשיר לה', תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו.

עיקר העבודה זה לא להיות בעצבות אפילו שניה אחת כי אין שום סיבה להיות בעצבות, צריך להאמין שכל יהודי מסוגל להגיע לכל טוב בגשמיות וברוחניות, לכל הצלחה שבעולם, יש ענין לשמוח בה' שלא עשני גוי, שעשה אותי יהודי – ברוך ה' זכיתי לשמור שבת, זכיתי להניח תפילין, תשמח שזכית להתפלל, זה כמו שמצאת יהלום ששווה מליונים. צריך תמיד להמשיך על עצמו שמחה, שמחה בלי סוף, אם לא יודעים על מה לשמוח או צריכים לשמוח שה' ברא אותנו יצורים אלוקיים, זה השמחה הכי גדולה "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", נשמח עם ה', שברא אותנו לכבודו "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים", שנלמד, שנתפלל, שכל העולם יראה, שכל הגויים יראו שהנשק של היהודי זה תורה, תפילה, כיוון שה' רואה אותנו בשמחה אמיתית שאנחנו שמחים איתו אז הוא יבטל את כל הגזרות, את כל הצרות. אז מה נשאר לך? תתחיל לשמוח בה', תשמח עם ה', רק עם ה'. עם ה' אתה יכול לשמוח! הוא חי וקיים, ה' הוא נצח נצחים, ה' אוהב אותך, ה' ברא אותך, ה' מאמין בך, ה' מאמין בתשובה שלך, הוא לא יעזוב אותך אף פעם הוא יתן לך את הכל.

השבת – פרשת החודש. מכריזים על חודש ניסן שהוא החודש הראשון בשנה, ע"פ התורה.

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (יב. ב).

ניסן. אביב בפתח. סמל ההתחדשות  שבבריאה כולה. הכל יפה, מלבלב ופורח. הניצנים נראו בארץ. עת הזמיר הגיע. הכל פורש את זרועותיו בתשוקה וגעגועים לחי העולמים.

רבנו הקדוש: "אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות  ואינם מצפים לשום תשלום גמול, כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה!" (שיחות הר"ןקסג).

בחודש זה, שבו מתחדשת השנה ומתחדשת הבריאה, צריך להמשיך את ההתחדשות על עצמנו. איך? על ידי שנשכח לגמרי מה שהיה עד  עכשיו ונתחיל התחלה חדשה לגמרי, כאילו היום נולדנו. כמו תינוק, שיש לו רק את הרגע הזה, והוא כולו מלא שמחה וחיות. הוא בוכה ורגע אחרי כן כבר צוחק. הוא מתלהב, בוחן את העולם בעיניים סקרניות, הכל חדש לו.

חנה התפללה שנים ארוכות על שמואל, וכשנולד אמרה: לנער הזה התפללתי. שיהיה נער כל החיים.

את הזיווג מוצאים כל יום מחדש. כל יום שיש שלום ואהבה בבית, מצאנו את הזיווג. וההפיך ח"ו.

היום כך וכך לעומר. היום הזה ה' אלוקיך מצווך...  היום אם בקולו תשמעו. כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות רק "אותו היום", זה היום שעומד  בו בדווקא ולא יום לפני או יום אחרי. כל יום הוא  יום חדש, כאילו היום נולדת.  נפלת? תקום ותתחיל מחדש. תשכח את כל הפעמים הקודמות שהתחלת והפסקת, שניסית ולא הצלחת. "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה אלפים פעמים ח"ו. אף על פי כן אין שום יאוש בעולם כלל, וצריך להתחיל בכל פעם מחדש. (ליקו"ה בשר וחלב ד, יג)

רבינו בעצמו נהג כך: "ואצלו הדרך שכל מה שעבר והלך, נפסק לחלוטין ואינו חוזר בדעתו עוד כלל, ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך" (שיחות הר"ן כ"ו).

"ומי שמחזק עצמו בזה, להתחיל כל פעם מחדש, בוודאי לא יפול מעבודתו לעולם, אפילו אם יעבור עליו מה, כי צריך האדם לסלק מדעתו וממחשבתו לגמרי היום שעבר, או אפילו השעה שעברה, וידמה בעיני עצמו בכל יום, ואפילו בכל שעה, כאילו היום נולד, בבחינת "בני אתה אני היום ילידיתיך" וכאילו באותה שעה נולד ובא לעולם, ורוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם. ואף על פי שכבר היה כן אלפים ורבבות פעמים, שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך, ולא עלתה בידו, ואפילו אם נפל בכל פעם למה שנפל, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אל יסתכל על זה  כלל וישכח כל זה, כי זה היום והשעה שעומד בו עתה עדיין לא היה בעולם, ומי יודע מה יכול לזכות  עדיין באותו היום ובאותה השעה". (אוצר היראה, יראה ועבודה נה).

"כי נער ישראל ואוהבו" (הושע י א, א), היינו מעלתם של ישראל שבגללה אוהב אותם השי"ת היא "כי נער ישראל", שבכל עת הם בבחינת נער, שאין אהבתם אותו מתיישנת אלא תמיד מתחדשת והולכת.

כשיש רצון, יש כבר הכל. עיקר ההתחדשות היא ברצון. עיקר האדם הוא הרצון. צריך תמיד להתחדש ברצונות חזקים. רבונו של עולם אני רוצה אותך. רוצה להיות דבוק בך רגע רגע, שניה שניה. רוצה לרצות מה שאתה אבא רוצה, לא רוצה לרצות שום רצון אחר. רוצה להבין מה רצונך ממני, רוצה שתתגלה מלכותך בעולם. הרצון זה הדביקות. ואיפה רואים אותו הכי חזק? בניגון. כשאדם זוכה להגיע דרך הניגון לדביקות בה', זה עונג רוחני שאין דומה לו. זו גם השמחה של ה', כמו שראה פעם האדמו"ר  מנדבורנא זצ"ל את אביו מנגן בכינור בעיניים עצומות של דביקות, שאל אותו הבן, מה אבא מכוון עתה? ענה לו "לשמוח"! כי אבא שמח כשבניו שמחים.

או כמו שמספרים על הרבי ממודז'יץ שהיה ידוע בכח הנגינה המופלא שלו. לעת זקנתו הוא חלה והוצרך לעבור ניתוח קשה, אך הרופאים חששו לתת לו סם הרדמה שמא לא יצליח חלילה להתעורר מהניתוח. באו הרופאים לשאול בעצתו מה לעשות. הציע הרבי הצעה מפתיעה: הוא ינגן ניגון, וכאשר ישקע בניגון בעוצם דביקותו יוכלו לבצע את הניתוח ללא חשש. וכך היה. הרבי ניגן,  ומרוב דביקותו לא חש בכאב בכל מהלך הניתוח!כלומר על ידי דבקות שרעפי מחשבותיו היה האדמו"ר, ב"עולם הניגון" והתנתק לגמרי ממכאובי הגוף הקשים. הוא לא היה בניתוח, הוא היה בניגון...

רבינו מספר לנו סיפור מעשיות על בת מלך שנאבדה, ואיך מחפשים אותה. הגיעה רוח והרוח נשאה את מי שחיפש את הבת מלך להר של זהב, ומבצר של מרגליות, הרוח זה הניגון שנושא אותנו למקומות הכי גבוהים, הכי נפלאים.

["אי אפשר לחיות כאן בלי רצונות וכיסופים, בלי לחפש ולהתגעגע. אם לא מחפשים את קירבת ה', מגיעים מהר מאוד לשעמום, למצוות אנשים מלומדה. צריך לזכור שיש כאן אהבה אינסופית של הקב"ה אלינו ורצון שלו למשוך אותנו למעלה, אליו יתברך. בלי הכוח הזה שה' נטע בנו לחפש, להתגעגע, לרצות, בלי זה העולם כולו הוא בחינה של כלי ריק. בזכות הכוח הזה יוצאים מגלות הנפש. אנחנו  צריכים אויר. צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים, להרגיש את הנשמה שיש הכל דבר כדי שנוכל להמשיך לחיות.

הורים צריכים להיות שמחים בעבודת ה', ילדים צריכים להרגיש שההורים כבר יודעים  את הסוד שגילו אותו. וכשהנפש ששה ושמחה, כשהיא מרגישה את המתיקות, זה עובר לילדים גם ללא מילים. צריך ללמוד מהצדיק שהוא כל הזמן מתגעגע, בלי הפסק, בלי הפסק. וכשמתגעגעים אז הקב"ה אומר: כל כך מתגעגעים אלי, אז אני נותן את האור אין סוף שלי והאור האין סוף של הקב"ה זה החיים שלנו, זה הבריאות שלנו, זה השמחות שלנו, זה הניסים שלנו, זה הנפלאות שלנו, זה הכוח שלנו לראות את כל הטוב הזה ולהגיד תודה"] (באור פני מלך חיים).

כמה שהמניעות מתגברות, ככה צריך להתגבר בחשק וכיסופים, ברצונות חזקים. הרצון זה משהו שעוטף אותנו, מניע לנו את כל האיברים, כשזוכים לרצון אז אנחנו מסתכלים אחרת על החיים, מקבלים כוחות עצומים להתרומם קצת, טפח מעל האדמה. רבי נתן אומר לנו שעיקר ההתפארות של הבורא בעבודת איש הישראלי זה הרצון והכסופים שיש לו לה', זה העקשנות שלו, זה שהוא כל הזמן ממשיך לרצות, "ה' אני רוצה להתקרב אליך", "ה' אני רוצה אותך" ולמה ה' מתפאר דוקא בזה? כי הרצון זה החלק שלנו, כל השאר ממנו יתברך, כל מה שאנחנו עושים, הכל בכוחו של הבורא יתברך, כל ההצלחות שלנו כי ה' עזר לנו, החלק שלנו זה הרצון. יותר חשק, יותר רצון, יותר נחת רוח לה'. אני רוצה לא כדי לקבל שכר, אני רוצה כי אני אוהב את ה', אני לא יכול רגע בלי ה'. לא מעניין אותי כלום, רק להתחבר לה', רק להדבק בה', בכל רגע, בכל צעד, בכל נשימה.

הרצון זה כוח עצום, לרצות מלשון לרוץ, יש לי רצון, יש לי כבר כוח, יש לי מרץ, יש לי כבר שמחה,  אני יכול לרוץ, אני יכול לפעול. כשאדם יש לו רצון חזק, הוא יגיע לכל מה שצריך להגיע. כשאדם מרגיש שהוא לא יכול לחיות בלי דבר מסויים, הוא צועק לה', מבקש מה', מתפלל לה', הרצון החזק הזה מעורר אותו לפעול והוא בסוף יגיע. עם רצון חזק אדם צריך פחות לאכול, פחות לישון, הרצון מעורר את האדם להתפלל שוב ושוב, בכל רגע שהוא נזכר, הוא מרים את העיניים לשמים, הוא פורש  ידים אל על, הוא כל הזמן בקשר עם ה', הוא כל הזמן מזכיר לה' כמה הוא רוצה, כמה הוא משתוקק, כמה הוא מתחנן שה' יעזור לו בעניין הזה. וכשאדם ככה מתפלל, הוא בסוף משיג. הוא מתפלל עד שהוא משיג. כל מה שאני חלש בו, כל מה  שאני לא מתקדם בו, כי אין לי מספיק רצון. אז מה עושים? מבקשים רצון. ה' תעזור לי לרצות יותר לשמור על העיניים כי אני מבין שבזה תלויה כל הקדושה שלי. לכן אין יאוש בעולם כלל. כי כל עוד יש רצון, יש תקווה. ואם אין מספק רצון, מבקשים ומתפללים על הרצון. כי הרצון זה העיקר. עצם הגעגועים לאור זה האור. הלב הנשבר שלנו זה עומק הרצון. גם אני רוצה לזכות. גם אני רוצה להתפלל בדבקות. גם אני רוצה להרגיש אותך. וככה אנחנו עולים עם הרצון, מתרוממים קצת מעל האדמה, וחוזרים לקרקע, לחיים הרגילים, האפורים במידה מסויימת, ושוב אתה ממשיך ועולה ושוב יורד. אתה חייב את שני הכיוונים, אם רק עולים נופלים בסוף, מתרסקים ח"ו, אך כשאתה עולה ויורד, אתה חוזר אומנם לאיפה שהיית, אך לא ממש לאותה נקודה. אתה טיפה מתקדם. וכשהאדם, כל המהות שלו, כל הרצונות שלו, זה ללכת אל הקודש,  הוא בסוף יגיע.

זאת העבודה שלנו עכשיו. להתחדש ברצונות. שמונה עשרה פעמים כתוב בפרשת פיקודי "כאשר  ציווה ה' את משה". ככל אשר ציווה ה' את משה,  כך בדיוק עשו בני ישראל. לעשות את רצון ה', זה החבור הכי חזק. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...", כל פעם שעושים מה שה'  ציוונו, כל פעם שעושים את רצונו, בכל מצווה ומצווה, מתחברים מחדש. איזה תענוג זה לעשות את רצון ה'. להחזיר ולו מעט למי שעושה כל כך הרבה פעמים את רצוננו. כמו בסיפור הבא:

זוג מן הפתקים

חתונה בקבוץ. דוד שמואל, הדוד של החתן, אחרי החופה ניגש למיקרופון כדי להגיד כמה מילים:

"קהל יקר, 30 שנה אני חשמלאי כאן בקיבוץ, ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם מידי פעם איזה שיר. אבל הפעם, אני חש מחוייבות גדולה לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי סירבה. נופש לא עושים באושוויץ, היא טענה כלפי. אבל מסע השכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי.

לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו אני ואשתי לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85, לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו.

אתם יהודים מישראל? הוא שאל. כן. ענינו לו.

היום זה היארצייט – יום האזכרה – של האדמו"ר שלי זצ"ל, הקבר שלו, הציון, נמצא  5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם. כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות, האמינו לי, מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח הפתק בתוך אחד הסדקים, קיבל מבוקשו... כך אמר לנו החסיד הישיש.

"נו, אני לא כזה דתי גדול ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל אשתי פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמואל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו  לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל אשתי לחצה, שמואל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא  מדבר עם אנשים מתים, עניתי לה, תכתבי את,  אז אשתי הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה. אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ, ברוך השם.  בינתיים  החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, אשתי חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר פולני משופם, ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת, שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר, אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו.

הייתי המום, סיפר דוד שמואל, אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם  מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה  מבקשים מאדמו"ר  זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי, ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו.

שמואל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא.

לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל.  אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום נתן מקיבוץ 'טללי שחר', עד כאן.

נתן ומיכל מזל טוב לכם! קרא בקול ניחר הדוד שמואל החשמלאי. הפתק הזה שבידי נכתב ע"י חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5, והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול... אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר... נכון, שמואל הוא לא דתי גדול, אבל שמואל אומר לכם, נתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים.

החתן נתן רץ לעבר דוד שמואל והביט בפתק: אני בהלם, אני לא מאמין, רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה... איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?

כן מוזמנים יקרים, נתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את ראשו ושלחה לו תזכורת.

שבועיים אחר כך נתן ומיכל נסעו לפולין.

נתן נישק את המצבה ואמר: כבוד האדמו"ר, מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ. ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות: תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה. היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו לעולם.

(עפ"י סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

ריבונו של עולם

אני רוצה לרצות

כל הזמן לחשוב עליך

כל הזמן לרצות אותך

כל הזמן להרגיש אותך

כל הזמן להרים את העיניים אליך

כל הזמן לפתוח פה גדול ולצעוק אליך, בלי קול.

כל הזמן לדבר איתך

כל הזמן להרגיש שלא חסר לי כלום  כשיש לי אותך

רבונו של עולם

אני רוצה לרצות

להאיר פנים לבני אדם

ללמד כף זכות עליהם

לראות את המעלות שלהם במקום חסרונותם

לשמוח בהצלחה שלהם, לא לקנא באף אחד

רבונו של עולם

אני רוצה לרצות

להתקרב לצדיק, להאמין שכל השפע עובר דרכו.

להתפלל לאט, להרגיש את המתיקות של האותיות.

לקבל בזיונות באהבה, לזכור באותם רגעים שזאת הישועה שלי.

לשמור את העיניים, להאמין שזה העיקר, שכל הקדושה שלנו תלויה בזה.

רבונו של עולם

אני רוצה לרצות כי אני לא מספיק רוצה,

רבונו של עולם, תן לי רצון.

שבת שלום

מנחם אזולאי

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולהצלחת שירלי בת יפה ברכה שתזכה להקים בית על אדני התורה והיראה עם בן מזלה ובחיר ליבה ותזכה לחיים טובים וארוכים, חיים של שלום, חיים של ברכה, חיים של פרנסה טובה, חיים שיתמלאו כל משאלות ליבה לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד.