'...עד כדון כר' עקיבה דו אמר לשונות ריבויין הן. כרבי ישמעאל דו אמר לשונות כפולות הן, התורה דברה ריבתה כדרכה...' וכו' (יר' שבת יט, ב) שיטת רבי עקיבא בתורה היא שיש ללמוד מכל מילה של התורה, ולכן אם יש מילה כפולה בתורה זה בא לרבות משהו, לעומתו שיטת רבי ישמעאל היא שמילה כפולה זה לשון התורה ואינה באה ללמד משהו. בבבלי מופיע בר"י 'דברה תורה כלשון בני אדם' (סנהדרין סד,ב) שזה כעין השלמה לנאמר ביר', שהתורה דיברה כדרכה ודרכה היא לשון בני אדם. ניראה שזה משום שלר"ע יש חשיבות עמוקה יותר בין התורה שבכתב לתושב"ע ולכן יש להתעמק ביותר בכל מילה ולהרחיבה ע"פ התושב"ע, לעומתו ר"י פחות מאחד בניהם ולכן מקבל שהתורה דיברה כלשון בני אדם שהוא יותר פשוט ורגוע.(ואמנם מצאנו פעם אחת בשיטת ר"ע שדיברה תורה כלשון אדם- בברכות (לא,ב), על דברי חנה "ראה תראה" אולם ניראה ששם אפשר לומר שהתורה דברה כלשון אדם גם לר"ע כיון שזה ציטוט של מה שחנה אמרה ולכן כשאין לימוד מיוחד אפשר גם לומר שדובר כלשון בני אדם, שהובא כציטוט בלי חידוש מיוחד אלא עצם מה אמרה זהו החשוב). וראיה חזקה לזה אפשר למצוא ע"פ המחלוקת בין ר"ע ור"י בעניין כללות ופרטות בסיני (חגיגה ו,א) 'דתניא ר' ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ור' עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב' הרי שלשיטת ר"ע כל התורה ניתנה בסיני על כל פרטיה, כיון שלשיטתו כל התורה אחת ממש, ולר"י ניתן בשלבים כיון שהפרטים קשורים בתושב"ע שתפרש אותם, שלא ככללים שהם התורה בגדול. ולכן מובן הספרא '"והתורות", מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל, והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל: "זאת תורת העולה", "זאת תורת המנחה", "זאת תורת האשם", "זאת תורת זבח השלמים", "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ספרא "בחקתי ח') שלא מובן למה לא לומד ר"ע כמו הת"ק?- אלא שהת"ק קשור בשיטת ר"י שהתורה והתושב"ע כמו מחולקות לשנים ולכן כך למד זאת, לעומתו ר"ע שמאחד בין שניהם מימלא אין לחלק בניהם במיוחד בכדי להחשיבם כשתי תורות (בכדי שהתורה תגדירם כמחולקים) אלא זה כעין אחד ומימלא מה שנאמר "תורות" זה גם מה שנאמר בתורה "תורת" שהתורה חילקה בניהם (שלא דחה לגמרי דברי ת"ק אלא הוסיף עוד "תורות" לומר שזה דומה, שגם בתורה ותושב"ע זה שנים שהם אחד כמו התורות בתורה שמאוחדים בתורה כאחד). וניראה שלמדו זאת משיטת רבותיהם, כמו שלמדו לעניין סוג הלימוד של כלל ופרט\ריבוי ומיעוט- שזה דומה בעקרון קצת לנקודה האם זה ריבויים או כללי (שזה דומה יותר ללשון בני אדם שאומרים כללי) וזאת למדו מרבותיהם 'אמר רבי יוחנן: ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט, רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט' (שבועות כו,א). ניראה ששני רבותיהם למדו בשיטתם את ראיתם את החיים, שעל נחום מסופר 'ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה' (תענית כא,א) שעל הכל אמר שזה לטובה, שהתעמק במציאות וחדר למהות הפנימית, והיא שנעשה הדבר בפנימיותו לטובה (גם אם בחיצוני ניראה לרעה) שרואה את כל מעשי ה' בראיה חודרת. לעומתו רבי נחוניא 'שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי' (מגילה כח,א) שהדגש שלו היה בין אדם לחברו בעולם, שראה את התורה בדגש על הבני אדם (לכן כלשון בני אדם) [להבדיל מנחום שלא רץ לעזור לעני בסיפור על עצמו (תענית שם) ותלמידי ר"ע שמתו שלא נהגו כבוד בחברם]. ניראה ששתי גישות אלו כלולות בתורה במהותה, שלכן בעשרת הדברות ניתנו כל ה10 בגדול ואח"כ שתי הדברות הראשונות בפרוטרוט, כמו שנאמר במכילתא 'אלא מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו' (יתרו ד') רואים שיש 2 שלבים בתורה, ולכן גם ר"ע ור"י חלקו מה העיקר שבו יש ללמוד את התורה. ואולי גם זה קשור לשני הלוחות שהם לוח כנגד בין אדם למקום ולוח כנגד בין אדם לחברו (רמב"ן שמות כ,יג) וכן פעמיים לוחות הברית (הראשונים והשניים) שבראשונים הינו כמלאכים (ע"ז ה,א) ובשניים לא (שהיה אחרי העגל)- כעין דרגה עליונה (ראשון) ודרגת אדם (שני),שכך גם הקשר לתורה בא בשתי פנים- עליון- שלכן כל אות חשובה, וכעין רגיל- שלכן בלשון בני אדם. וניראה שזה קשור בשתי המידות הפועלות יחד בעולם, שזהו מידת הדין ומידת הרחמים, שהרחמים נותנים לאדם יכולת להתקיים בעולם וזהו כנגד לשון בני אדם, ומידת הדין היא חמורה ולכן כל אות יש בה חשיבות מיוחדת. ולכן נחום איש גמזו היה בעל יסורים וכן ר"ע מת ביסורים במותו, בשל קשרם למידת הדין, וזהו שיש קשר בין דרישתו של ר"ע על כל אות לבין מיתתו ביסורים, שאת שניהם ראה משה והתפלא (מנחות כט,ב). ואולי זאת הסיבה שניתן למשה ולא לר"ע (שה' ענה 'שתוק כך עלה במחשבה לפני') כיון שחטאו בעגל ולכן היו צריכים להיות קשורים לרחמים ולא לדין, שאחרת לא היתה להם תקנה ח"ו (וזהו מעלת מתן תורה שהרגיע את העולם שיתקיים [שבת פח,א] והעולם בנוי על רחמים, שבלעדיו לא קיים ולכן קשור מתן תורה לרחמים) . (ואולי ע"פ זה מה שהרגיע את משה כששמע שר"ע אומר 'הלכה למשה מסיני' זה שניתן לו מעלה מיוחדת, שבזה כעין נאמר שמשה היה ראוי לקבל זאת ולא ראוי לאדם אחר לבררו בתורה). וע"פ התורה ה' ברא את העולם (תנחומא בראשית א) ולכן כמו שהעולם ניברא ע"י מידת הרחמים ומידת הדין ("ה' אלקים")  כך גם בתורה יש שני צדדים לכל התורה יחד, ולכן זה בא לידי ביטוי בבריאת העולם, והתורה היתה אש שחורה על גבי אש לבנה (שם) כניראה רמז למידת הדין (שחור) ומידת הרחמים (לבן) [וזהו כמו שהקדים ה' רחמים לדין בריאת העולם, כך הקלף, הלבן, בא קודם לכתב שבשחור, שרושמים בדיו על הקלף ולכן הקלף קודם] ועל השחור נאמר (שם) 'באש שחורה שנא' "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" מהו קוצותיו תלתלים? על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות' שזה מעשיו של ר"ע והוא מסומל בשחור, בדין כמו שאמרנו.