הסחורה, לכיסוי העור...
הסחורה, לכיסוי העור...
ר׳ פסח טרוקר זצ״ל, המכונה בפי כל ר׳ פסח׳ל, מגדולי תלמידי החכמים שבירושלים חיה. מיום בואו לירושלים, לשם עלה מעיר קובנא, התאבק בעפר רגלי כל חכמי התורה שבה. באופן מיוחד התקרב אל
הצדיק ר, חיים יצחק אהרן, שנודע בשם ״המגיד מווילקומיר״, שחי למעלה ממאה שנים. בכל לילה ערכו יחד תיקון חצות. עם עלות השחר למדו בחברותא שיעור על סדר הש״ס ב״חורבת רבי יהודה החסיד״. אחרי תפילת וותיקין למדו טור אורח חיים ושלחן ערוך, וכך המשיכו כמעט כל היום בהפסקות קצרות לאכילה וכדומה.
באחד הימים הרגיש ר״ פסח׳ל כי פני המגיד אינם אליו כתמול שלשום. יתר על כן, המגיד מרבה לצטט בפניו בכל יום מאמרי חז״ל וקטעים מספרי מוסר המדברים בגנות ה״מותרות״ ועניני העולם הזה, וכיצד דברים אלה יבולים להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו. גם הרבה המגיד להדגיש שדברים אלה עלולים להמיט שואה רוחנית על עיר הקודש כולה.
ר״ פסח׳ל התקשה לרדת לסוף דעתו, מה לו ולמותרות - שאל את עצמו. הרי הוא חי בדחקות איומה, בשר ודגים הם בבחינת ״בל יראה״ ו״בל ימצא״ בביתו בכל ימות השבוע, רהיטים בביתו פשוטים ביותר, הילדים לובשים טלאי על גבי טלאי, היכן איפוא המותרות שלו? מה רוצה המגיד ממנו?
באחד הימים לא יכול ר' פסח׳ל להבליג עוד, ובעוד המגיד מטיף לו את דברי תוכחתו, הפסיקו ר״ פסח׳ל ושאלו: ״יסלח לי מורי ורבי, אלו מותרות ראה בביתי! אדרבא יצביע לי עליהם ואוציאם מיד מביתי!״
״לפני כשבועיים - ענה לו המגיד - בראש חודש הייתי בביתך וראיתי מפת משי פרושה על שולחנך. כך זה מתחיל - היום מפת משי, מחר מותרות אחרות, שער בדעתך כמת חילול השם יכול לצאת מזה!״
לשמע המילים ״חילול השם״ חוורו פני ר׳ פסח׳ל, ובשיברון לב החל לספר למגיד את סיפור ״מפת המשי״:
״בימי נערותי בקובנא, חלה אחד מפרנסי המקום הנגיד ר' אליעזר פריידין. במשך תקופה ארוכה התנדבתי לבוא לביתו בכל יום כדי להקריא לפניו פרק משניות, פרשת השבוע ועשרה פרקי תהלים. כשהבריא ר׳ אליעזר פריידין הפציר בי לקבל שכר הגון על לימודי עמו אך אני סירבתי. בינתיים עליתי לארץ ישראל, ר׳ אליעזר פריידין חזר לעסקיו וכל הענין נשכח מן הלב.
לפני כחודש קיבלתי חבילה קטנה מקובנא, בצירוף מכתב מבני הנגיד
הנ״ל, בו הם כותבים שאביהם נפטר, ובצוואתו ציוה עליהם לשלוח לו״ פסח טרוקר בירושלים את מפת המשי היקרה שלו לאות תודה על מסירותו הרבה למענו בעת חוליו לפני שלושים שנה. ״אי לכך׳ כותבים הבנים: ״מבקשים אנו מר״ פסח שיסייע לנו לקיים דברי המת ויקבל את המתנה, כדי שיתמלא רצון אבינו והמפה תיפרש על שולחנו בעיר הקודש״.
אשתי הצדקנית - המשיך ר״ פסח׳ל - סירבה בתוקף לקבל את המתנה היקרה. ״לשם מה נחוצה לנו מפת משי?״ שאלה, ״האם היא תוסיף לנו יראת שמים או חכמת התורה לבנינו?״ וכבר החליטה להחזיר את המתנה לשולחים. אך אני טענתי כלפיה: ״היתכן לבייש את המשפחה המתאבלת על האב האפשר לנו למנוע מהם לקיים דברי המת אשר בוודאי סבר שעושה בכך מעשה גדול וחשוב?״
המגיד שמע את סיפורו של ר' פסח׳ל בתשומת לב רבה, מכל מקום עדיין לא נחה דעתו. אחרי שעה ארוכה של ויכוחים, שבמהלכם השמיעו שניהם סברות והלכות, הסכימו לשטוח את הבעיה לפני רב העיר ר' שמואל סלנט זצ״ל.
במשך שעה ארוכה דן הרב בבעיה. אף הוא העלה צדדים לכאן ולכאן. מצד אחד: קיום מצוות המת דבר גדול הוא; גם הלבנת פנים חמורה לא פחות. אם יוודע לבני ר״ אליעזר בקובנא כי ר' פסח׳ל אינו משתמש במפה זו - יצטערו על כך. אולם מאידך גיסא, אל לנו להחדיר ״מותרות״ לעיר הקודש.
חכמתו הגדולה של ר' שמואל עמדה לו גם הפעם, וכך פסק: ״מפת המשי תמשיך להיות פרושה על השולחן... אך מעליה יפרשו מפה אחרת, פשוטת, אשר בה יכוסה גנאי המותרות בעיר הקודש״.
