ז כסליו תשפ"ב

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת ויצא (גליון מוגדל)

תפלת ערבית רשות – תפלה הבוקעת ממסתרי החושך[1]

בספר מורשת גד לקט מאמריו של הרב גד אייזנר זצ"ל הביא בפרשתנו:

...תפלת הערב אין לה קבע (ברכות כ"ו ע"א) ובהמשך דברי הגמרא (שם כ"ז ע"ב) דהיינו למאן דאמר, תפלת ערבית רשות.

בשם האדמור מקוצק [בתרגום מאידיש] תפלת ערבית רשות – אם אינך רוצה, אל תתפלל.

לכאורה זהו תרגום בעלמא של המילים 'תפלת ערבית רשות' אבל יש לכך משמעות עמוקה: באם אינך רוצה, אם אינך מרגיש דחף להתפלל, אזי מוטב אל תתפלל, אין לך את היכולת להתפלל ערבית! מכאן משמע כי אתה אינך 'שייך' לתפלה זו, והיא איננה 'שייכת' אליך...

ישנם דברים בהם נתחייבנו מפי הבורא יתברך. עלינו לקיימם בין אם רצוננו בכך ובין אם לאו. תרי"ג מצוות הוטלו עלינו ויש למלאות אחריהם בשלימות.

ברם ישנם דברים אשר לא שמענו עליהם צווי מפורש. אפשר להתחמק מהם באמתלא כי קשה לעמוד בהם, הם בגדר של 'רשות', באפשרותך לקיימם וביכולתך להמנע מהם.

תפלת ערבית, [זמנה רדת הערב, החשיכה] יסמל את ההסתר. תפלת הערב הלוא היא המשכת אור ה' יתברך אף למעמקי המחשכים. וכפי שכותב השפת אמת (פרשתנו שנת תרל"ד מאמר ד') וזה עצמו פירוש תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור, רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה, ע"ז [על זה] מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע, כי הכל תלוי ברצון האדם. [ע"כ עפ"י השפת אמת]...

האוהב את בוראו, הרי שיעשה כל אשר לאל ידו למען הפיץ את אורו וטובו של ה' יתברך, ואף בעת  ובמקום ההסתר, גם כאשר יהיה הדבר קשה, ואעפ"י שלא נצטווה על כך במפורש.

וכאלו הם דבריו של בעל מסילת ישרים  (פרק י"ח) ואז לא יאמר די לי מה שאמור בפירוש או אפטור  עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ. אלא אדרבה יאמר כיוון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש [יתברך שמו] נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולחרחיב אותו מכל הצדדין שאוכל לדון בו  שרצונו יתברך חפץ בו.

האוהב אינו מסתפק בקיום המוטל עליו, כי הלא על כן יקרא אוהב, להיותו חפץ במילוי רצון אהובו, הלא ה' יתברך. א"כ תדיר יחפש איככה יוכל להרבות בכבוד בוראו, בכל עת חפץ הוא לעשות רצון אלקיו.

ואכן כן מצינו ליעקב אבינו ע"ה כפי אשר כתב השפת אמת (שנת תרל"ב ד"ה ויצא) ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שם כבוד שמו. [ע"כ מהשפת אמת]

זוהי מהותה של תפלת ערבית, אותה תקן יעקב. באהבתו את בוראו הכניס עצמו אף למקום הסכנה וגם בערבית, בחושך תקן תפילה. אמנם זו רק רשות, אין הכרח, אך יעקב לא היה מסוגל לראות בצער השכינה. קשה היה לו להסכים עם כך שבחרן לא מורגש כבוד ה' יתברך. יצא מבאר שבע עזב את מקום ההתענגות בזיו השכינה וגלה למקום נידח ושמם.

ועפ"י הדבר הזה מבאר השפת אמת (שנת תרל"ד ד"ה ברש"י) את הקשר בין קפיצת הארץ לתפלת ערבית: אך בודאי כפי רצון האדם, יכול לעורר קדושת ה' יתברך בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן. פירוש, כיוון שהיה ליעקב אבינו ע"ה רצון גדול לבוא להר המוריה, אף כי מקום הזה היה מרוחק מאוד, קפץ הר המוריה לכאן. [ע"כ מהשפת אמת].

המוסר נפשו למען בוראו, זוכה אמנם שיעשה עמו נס. וכדברי רש"י (ויקרא כ"ב ל"ב) וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס [ע"כ מרש"י]. כל עצמו של הנס הוא למי שמשליך את חייו ומאוייו מנגד, עבור רצון ה' יתברך. איש כזה המתעלה מעל הטבע ובז לו, הוא הראוי להנהגה שלמעלה מן הטבע, אצלו שייך שיקרה נס, שכן אין לטבע כל שליטה עליו. ברם המתאווה לנס עצמו לא יזכה אליו, אין לו כל שייכות עמו...

ואכן זו ה'ערבית' – הארת הקדושה שבתוך החשיכה. וע"כ כאמור, רשות היא ולא חובה. שהרי מי שאינו רוצה, לא יוכל לזכות לתפלה לאור ה' יתברך במעמקי החשיכה...עכ"ל הרב גד אייזנר[2] זצוק"ל.                                                                                                                  

אם ידעתי לא ישנתי – ידיעה הדבוקה תעלה חִיוּת

וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי (בראשית כ"ח ט"ז)

רש"י: שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה.

לכאורה קשה הם יעקב לא ידע על קדושת המקום, הרי פירש רש"י בפסוק הבא: אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו?! ויהיב דעתיה למהדר.

בספר דרך המלך לרב קלונמוס קלמיש האדמו"ר מפיאסאצנה (בעהמ"ח חובת התלמידים) זצוק"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

...איתא מזקני הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זצללה"ה על הפסוק (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי...., שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצוות הם 'לאמר – אנכי' וכו' שידע האיש את האנכי ה', וישיג את מציאותו  יתברך. עכ"ל.

ולכאורה ישאל השואל: למה צריכים כל כך הרבה מצוות על זה, הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שה' יתברך נמצא, כבר יודעים אותו?! אבל רק מי שאינו יודע מה זאת 'ידיעת ה', יכול לדמות שידיעת ה' קל להשיג, ולשאול שאלה [זו]. במשך כל ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכול האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו, רק גם על ידיעה פשוטה שה' יתברך נמצא בשמים ועל הארץ מתחת...

יש ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו, ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו. למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנה ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה. ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר, מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר במקרא הזה. וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו ופועלת על כל ידיעותיו, עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר...

לכן לדעת את ה' – לא בידיעת המחשבה בלבד די...רק שתכנס הידיעה בנפשו ותתאחד בעצמותו, לכן בכל הכוחות שיוצאין מן הנפש צריכים לאחד ידיעה זו ועל ידיהם לבוא עד עצם הנפש. כי אלמלי היה די בידיעה חצונית בלבד בפעולת כלי המח, כי אז לא היו צריכים יותר. אבל כיוון שצריכים לעבור את חיצוניות הפעולה ולבוא עד עצם הנפש, בכל החלונות והחורים שיכולים לבוא עד עצם הנפש צריכים לבוא על ידיהם. וזה וידבר אלקים וכו' לאמר, אנכי' שאמרנו בשם הרבי אלימלך שכל תורה ומצוות הן שנדע את ה'אנכי ה' ' וכו'.

אבל התורה מרמזת 'לאמר אנכי' לא לדעת את ה'אנכי' בלבד, רק גם לאמר אנכי – לא שידע האיש ישראל את ה' ידיעה שלעצמו בלבד, רק שיוכל לאמר - לאחרים... 

והנה בענינו של יעקב אבינו אין לנו השגה, אבל כל איש ישראל צריך לדעת מרמיזת התורה אליו ואל מצבו. ולהנ"ל מרמזת שיעקב אמר, אכן יש ה' במקום הזה' – אכן זה ידעתי מכבר, כי אמר 'אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' אבל 'ואנכי' – לא ידעתי, הידיעה לא חדרה אל פנימיותי ואל עצמי, ופירש רש"י אילו ידעתי לא ישנתי, כי בזה תלוי הכל, כל איש יודע שה' הוא האלקים, אבל רק מי שהידיעה אינה פעולה חיצונית, ובאה אל עצמו היא פועלת עליו ועל כל שאר ידיעותיו והרגשותיו. ואנכי לא ידעתי, כי אילו ידעתי, לא ישנתי.

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקים עִמָּדִ֗י (בראשית כ"ח כ') אם יהיה אלקים עמדי – שאהיה אני בבחינת 'ואנכי ידעתי' ולא לעצמי בלבד רק 'לאמר' – אם יהיה אלקים עמדי עד שאוכל לאמר גם לאחרים, כי זה עיקר הישראל. עכ"ל האדמו"ר רבי קלונמוס קלמיש זצוק"ל הי"ד.

הלימוד לדורות מפיצול יעקב במקלות זכיה דרך מערכות הטבע

וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹקים (בראשית כ"ח כ"א)

הרב מאיר יחיאל הלוי האדמו"ר מאוסטרובצה[3] זצוק"ל בספר מאיר עיני חכמים (בפרשתנו) מבאר וזלה"ק:

ונראה לבאר בהקדם קושיה על מה שאנו אומרים בהושענות [מנהג האשכנזים] תענה אמונים וכו' למען חָלַק  [כינוי ליעקב] מפצל מקלות בשיקתות המים. אשר הוא לפלא, איך יוכל זאת להיות נחשב לנו לזכות מה שיעקב אבינו עשה במקלות, הלא זה נראה כמו שהוא רמאי ח"ו?!

אך נראה לבאר דהנה 'אלקים' מורה על הטבע, וזאת ביקש יעקב אבינו ע"ה, שה' שהוא מורה על הרחמים יהיה ל'אלקים' כונתו בזה שכל ההשפעות וטובת עולם הזה יבוא לנו מצד הטבע, דלמי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (שבת ל"ב ע"ב). ולכן ביקש שה' יזמין לו הטובות בדרך הטבע, וכמו כן עשה יעקב אבינו ע"ה בהמקלות אשר פיצל ברהטים, הגם שאמר לו המלאך שצאנו  יוולדו עקודים, אך יעקב אבינו ע"ה לא היה רוצה שיהיה בדרך נס, ובמאת הטעם למה הצדיקים אינם רוצים ליהנות מנס, כדי שישאיר זכותם לבניהם אחריהם (עיין קהילת יעקב ערך 'דין' אות י"ט). ולכן אנו מתפללים שהקב"ה יענה אותנו למען יעקב אבינו ע"ה אשר פיצל המקלות ולא רצה לסמוך על הנס, וממילא זכותו עומדת לנו. עכ"ל האדמו"ר מאוסטרובצה זצוק"ל.

 

משמעות הזכרת שמו של רשב"י בסוגיית תפלת ערבית

וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה. וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ... (בראשית כ"ח י'-י"א)

ברש"י ורבותינו פירשו לשון תפלה, כמו 'ואל תפגע בי' ולמדנו שתיקן תפלת ערבית וכו'...וידוע שתפלת ערבית רשות, ובברכות (כ"ו ע"ב) מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע ושאל, תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות וכו'. ולהלן בגמרא 'ואותו תלמיד רשב"י היה'. וידוע דקדקו המפרשים מה נפק"מ מי היה התלמיד.

מבאר הרב חיים יהודה מאיר מוויזניץ זצ"ל[4], בנו של האדמו"ר מנחם מנדל זצ"ל, בעהמ"ח שארית מנחם אב"ד ווישווא  וזלה"ק:

אפשר לומר בדרך רמז דהנה הטעם הפשוט שתפלת ערבית רשות, היא מחמת מצבו האיום של יעקב אבינו בעת עמדו להתפלל אותה תפלה, הוא בורח מעשו כדי להציל את נפשו מידו האכזרי של אחיו ונמצא במקום נחשים ועקרבים במדבר והולך במטרה להגיע אל לבן כדי לחיות שמה במנוחה, אולם ידע הוא  מהותו של אותו לבן במדותיו האכזריות, רמאותו וכו', ובעת כזאת הרי התפלה הוא לא משום חובה לקיים מצות תפלה לשמה לה' יתברך או להללו ולשבחו, רק להוציא ממסגר עם מחשבת חוץ, שהוא נצרך לישועה, ויעקב אבינו שהיה עניו ואמר קטונתי מכל החסדים, חשב בעצמו שמתפלה כגון זו ילמדו הדורות הבאים, להתפלל תפלת חובה אי אפשר, שהרי כל כוונתו הוא כאן עם כוונה[5] ותפלת רשות ולא חובה להוציא ממסגר נפשו, על כן תפלת ערבית שתקן יעקב, רשות.

ומצבו זה יעקב אבינו ע"ה לא כל אדם יכול להבין רק רשב"י כי אין חכם כבעל נסיון, שהוא בעצמו סבל הרבה מהמלכות הרשעה (סוגיית רבי שמעון ובנו במערה שבת ל"ג) ולא רק זה אלא ראה מה שעשו הרוצחים האכזריים לרבו הקדוש רבי עקיבא, הוא הבין היטב נמוקו של יעקב אבינו שטען שבעת עמדו בתפלת ערבית לא תקן אז תפלת חובה רק רשות, שהיה תפלתו מכח הצטרכותו לישועה להנצל מלבן, וכהמבקש דבר. ולא כחובה לה' יתברך אף שלא חסר לו כלום, וזה [שסיימה] הגמרא שם 'ואותו תלמיד רשב"י היה'.

 

השמחה כשיהודי נכנס לארץ ישראל

וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ (בראשית כ"ח י"ח)

מבאר הרב זלמן סורוצקין זצ"ל בפירושו אזנים לתורה וזלה"ק:

ויצק שמן על ראשה, לקדשה במשיחה. ולקמן נאמר (וישלח ל"ה י"ד) וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן. ולמה לא נסך עתה עליה נסך יין? מפני שנסוך היין בא לשם שמחה, וכמו שנאמר (שופטים ט') תירושי המשמח אלקים ואנשים, והלויים היו מדברים בשיר על הנסכים. ולפיכך כשיצא יעקב מארץ ישראל לחו"ל, לא  נסך על המצבה יין, כי אין שמחה להקב"ה כשיהודי יוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו ברשות.

מה שאין כן כששב יעקב לארץ ישראל, היתה שמחה לפני הקב"ה, ואז נאמר ויסך עליה נסך. ומצינו בנסכים שנאמר כי תבוא אל ארץ מושבותיכם (במדבר ט"ו)

ביאור ענין הזכרת שם אלקים בתפלת יעקב לרחמים

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ך... וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹקים...(שם כ"ח כ'-כ"א)

לביאור הפסוק נקדים את שמזמרים ישראל קדושים (למנהג אשכנזים) בליל שבת קודש, מהפזמון הפותח זמירות שבת 'כל מקדש שביעי כראוי לו'... משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם. שלכאורה קשה: מה שייכות בקשת המשכת החסד עלינו יחד עם הנקמה, שנראה להדיא כסתירה לבקשה.

מבאר האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע[6], אדמו"ר מסלונים זצוק"ל הי"ד, בספר זכרון קדוש שנאספו בו פירורים משולחן גבוה של תורתו וזלה"ק:

עפ"י המשל...ממלך שחטא כנגדו איש פשוט, וראה המלך שאינו מבין כלל גודל חטאו, מפני שאינו מכיר כבוד המלך. ולקחו אצלו ולימדו והרימו בכל פעם יותר, וככל שנישאו יותר, הכיר יותר כבוד המלך והתמרמר יותר על חטאו, וזה היה ענשו.

וזהו משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם, שהחסדים ומדת 'א-ל' זה יהיה בשבילי ל'קנא ונוקם' וזהו ונתן לי לחם וכו' והיה ה' שהוא מדת הרחמים, לי לאלקים, היינו זה יהא לי במקום מדת הדין, שגודל הבושה מהנהגת הרחמים זה יהיה ענשי. עכ"ל האדמו"ר מסלונים.

רחל לימדה אמונת אלקים לאה הסתגרה בעצמה

וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה (שם כ"ט י"ז)

הרב יששכר שלמה טייכטאל[7] זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ונראה לומר הטעם על יעקב שאהב את רחל יותר מלאה, מפני שאעפ"י שגם לאה היתה צדקת גדולה, מכל מקום לא היתה צדקת אלא לעצמה ולא הדריכה אחרים, אבל רחל היתה צדקת גם לענין להדריך אחרים כמו שרה שהיתה מגיירת את הנשים. ואפשר דמהאי טעמא אמרו ה'עולם' שהגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכ"ב ע"א) כי צדקת לאה היתה מפורסמת כל כך שלא הדריכה אחרים...לכן אמרו שהיא מיוחדת לעשו.

והנה ידוע (מה שאמרו במדרש שיר השירים (פרשה א') על הפסוק (א' ט"ו) עיניך יונים, שהמנהיגים קרויים 'עיני העדה' מפני שהם מראין לעדה את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון, כמו שהעין מראה להאדם את הדרך אשר צריך לילך בה. וזה הכוונה ועיני לאה רכות, כלומר שלא היתה בבחינת 'עינים' לאחרים. אבל רחל היתה יפת תואר לעצמה, ויפת מראה – רצה לומר שמראה גם לאחרים, ולכן 'ויאהב את רחל עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.

הסבר מחודש לזעקתה של רחל הבה לי בנים

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי (שם ל' א')

בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פאנט[8] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק: ויל"ד איך רחל אמנו לא קבלה דין שמים באהבה ודחקה את השעה כל כך, וגם יל"ד הלשון 'מתה אנכי' בהווה, ויותר הוה לה למימר ואם אין אמות [לשון עתיד] . ויש לומר הכונה בהקדם המסורה בפרשה דין (בראשית ל' ל"ג) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י, [ובמשלי כ"ז א'] אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם.

ואמרתי הכוונה עפ"י מאמר חז"ל (אבות ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ולכאורה נשפת יתר והיה די באומרו הסתכל בשלשה דברים, דע מאין באת וכו' וממילא ידע הפעולה היוצאת מזה. [שלא יבוא לידי עבירה]. ואמרתי בהקדם דברי אאמו"ר זצ"ל בכנס"י [כנסת יחזקאל] דרושים לראש השנה על מאמר חז"ל (ברכות ח' ע"ב) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע, ילמוד תורה, יזכור לו יום המיתה. ומדקדקים אם השלישי בטוח, למה [הזכיר] הראשונות? ופירשו דהזכרת יום המיתה לפעמים יפעול גם להיפך, על דרך הכתוב (ישעיהו כ"ב י"ג) הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת. על כן העצה השלישית אינה בטוחה רק אם הקדים לה הראשונות, היינו קבלת עול מלכות שמים, ולימוד התורה הקדושה, ואז אם עדיין לא נצחו, יזכיר לו יום המיתה וינצחו, אבל בלי קבלת עול מלכות שמים, אולי יפסיד עוד בהזכרה זו, עד כאן דברי קדשו [של אביו הכנסת יחזקאל].

וזהו שדייק התנא 'הסתכל בשלשה דברים' ביחד דייקא, ורק אז 'ואין אתה בא לידי עבירה', היינו מאין באת ולאן אתה הולך שהוא הזכרת יום המיתה. או מעט באופן אחר, 'הסתכל בשלשה דברים', אבל הזהר בהסתכלות הזאת שיהיה באופן - 'ואין אתה בא לידי עבירה' ודו"ק.

וזאת תורת המסורה, וענתה בי צדקתי ע"י ביום מחר, שישים לנגד עיניו ישוב היום, שמא ימות למחר. אמנם זה דוקא אל תתהלל ביום מחר, שלא יאמר הרוג בקר ושחוט צאן כי מחר נמות כנ"ל. אמנם יש עוד ענין המביא את האדם לידי זכות ולא יצטרך להזכרת יום המיתה, והוא אם מגדל בניו בדרך התורה, כי אאזמו"ר זצ"ל פירש אומרם ז"ל (קדושין כ"ט) הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם. כי איך יבקש מבנו שילמוד אם יראה הבן שאביו אינו לומד?! ודפח"ח. על כל פנים אם מגדל בניו לתורה ויראת שמים ע"כ [על כרחך] שגם הוא יעשה כן כנ"ל, ואין צורך להזכרת יום המיתה. וזה שאמרה רחל אמנו, הבה לי בנים, ואגדלם לעשות רצון אבינו שבשמים, ואם אין, אז ההכרח - מתה אנכי, צריך אני לשום נגד עיני יום המיתה להנצל מן היצר, על כן ביקשה על בנים. עכ"ל הרב יעקב פאנט זצוק"ל הי"ד.

הקשר בין דודאי ראובן להצלת יוסף וחנוכה

וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה (שם ל' י"ד)

הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה. (מובא בספרי דרוש רבים ביניהם, החת"ם סופר בני יששכר ועוד, ולפנינו לא ידוע מקורו).

מבאר בספר מהר"ם בריסק דרשות לרב מרדכי בריסק[9] אב"ד טשאנד (רומניה) זצ"ל הי"ד וזלה"ק: ויש לבאר...דלכאורה קשה צורך הנס למה, הא משקי בי מדבחיא[10] דכן, ועכצ"ל [ועל כרחך צריך לומר] דכיוון דבאו בה פריצים חללוה [ונטמא השמן]. וקשה, הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! ויש לומר עפ"י מה דאיתא בעבודה זרה (נ"ג ע"ב) ישראל שזקף לבנה ובא נכרי והשתחוה לה, אסרה. ויליף לה מדכתיב (דברים י"ב ג') ואשריהם תשרפון באש. וקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! וע"כ כיוון דפלחו לעגל, גלי אדעתייהו דניחא להו, הכא נמי בזקף לבינה, עיי"ש.

ומעתה י"ל כיוון דבאו בה פריצי ישראל וחיללוה ומעלו בה ונפקא לחולין, גלי דעתייהו בזה דניחא להו בע"ז דהרי הם עשו הכנה שע"י המעל שמעלו יוכלו היוונים לאסור בעבודתם, ואין צריך לומר דקנו אותם היוונים...על כל פנים נמצא למד מהך דבאו בה פריצים וחללוה, דהמחשבה שחישב הישראל והפעולה שעשו היוונים מצטרפת, וכן בזקף לבנה, וע"י כן היה צורך לנס חנוכה דאם לא כן היה טהור משום משקי בי מדבחיא. וסברא זו נמצא גם אצל יוסף, שהרי ראובן לא היה המציל, רק אלו שהוציאו אותו מן הבור, אבל כיוון שמחשבת ראובן בהשלכה היתה כדי להשיבו אל אביו, והוא עשה ההכנה,הרי אנו מצרפין מחשבתו עם פעולת אותם שהצילוהו ושפיר נקרא על שמו, ואתי שפיר הסמיכות במדרש. עכ"ל.

עריכת הגליון בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א