"וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתנת עשרים ועירם עשרה" (בראשית לב,יד-טז). '"וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים". א"ר אלעזר: מכאן לעונה האמורה בתורה: הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לו' חדשים. עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, גמלים מיניקות ובניהם שלשים – ובנאיהם שלשים. ר' ברכיה בשם רשב"ג אמר: לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב אלא "גמלים מיניקות ובניהם שלשים". פרות ארבעים ופרים עשרה שהן צריכים פרים עשרה, אתונות עשרים שהן צריכים עיירים עשרה. ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע? אלא אמר לו: הוי רואה את עצמך כאלו אתה יושב על בימה ודן, ואני נידון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים' (ב"ר עו,ז). מה הקשר בין עונה שאדם מצווה לבין מה ששלח יעקב לעשו, הוא שלח ע"פ הראוי לרביה בחיות, ואין לכאורה שום קשר למצוות עונה שבאדם? אומר רש"י: '"עזים מאתים ותישים עשרים" - מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם הזכרים כדי צורך הנקבות. ובב"ר דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ד' נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר' (רש"י על פס' טו). יוצא שאין זה אלא כרמז כללי שיש הבדל בכוח האדם ע"פ מעשיו, ואין זה נכנס לפרטים אלא רק כרמז כללי. הסבר זה אמנם יפה, אולם מה החידוש כאן, וכי לא ידעתי שיש שוני בכוח האדם ע"פ מעשיו? בפשטות י"ל שהובא רק כאסמכתא כללית לדבר הברור. אולי ניתן לומר שראו כאן רמז למצוות עונה בשל סמיכות הפס', שקודם נאמר: "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב" (פס' יג), שזה מדבר על ריבוי זרע יעקב, לכן ראו כאן כעין רמז לדורות, שהמצווה שמחילה את המציאות של ריבוי הזרע קשורה בגילוי של האדם, במה עיסוקו שע"פ זה משתנה גם התחולה של מצוות עונה שחלה עליו, כמו ששונה בין סוגי החיות שמיד נאמרו בפס'. נראה שיש רמז לדברי רש"י שהלימוד הוא לרמז על כוח האדם כמו שמתגלה בחיות, שגם ביר' נאמרה הדרשה של מספר היחס בין זכר לנקבה, ואומר שזהו מקורו של ר"א (שאומר את הסוגים השונים): 'ממנחה ששלח יעקב אבינו לעשו אחיו למד רבי אליעזר, ששילח לו כדרך הארץ' וכו' (יר' כתובות ח,ז), ומודגש שם: 'פרות ארבעים ופרים עשרה, חד לארבע, דאינון לעיי. אתונות עשרים ועיירים עשרה, חד לתרי, דאינון לעיי', הרי שמודגש שהלימוד הוא שיעקב שלח ע"פ הראוי בתשמיש ע"פ מעשי החיה, שכיון שעובדים (יגעים) קשה יותר ('לעיי') אז יש להם פחות כוח לתשמיש, וממילא הלימוד הוא לומר שיש שינוי בכוח התשמיש של האדם ע"פ מעשיו, ולכן יש להבדיל בין האנשים השונים ע"פ מלאכתם על תחולת מצוות העונה שחלה עליהם. בכ"א נראה גם שלמדו שנאמרו חמשה סוגים ששלח זכרים ונקבות: תיישים, אילים, גמלים, פרים ועיירים. שהם חמשה כנגד שיש חמשה סוגים בעבודות של אדם שע"פ זה חלה מצוות העונה שלהם: טיילים, פועלים, חמרים, גמלים וספנים. עוד נראה שיש שלושה סוגים שנאמרו ביחסיות: אחד לעשר, אחד לארבע ואחד לשנים [על הגמלים לא נאמר במפורש כך שלא נחשב כאן (ואולי זהו ההבדל בין שתי הדעות האם זה נקרא בנאים, שאז כעין נאמר במפורש, וע"פ זה הלימוד הוא כמו שנאמר קודם, או שהוסתר בשל שהם צנועים, כך שכעין לא מופיעים, שאז אין להחשיבם ואז יש ללמוד כמו שעכשיו אנחנו אומרים)] שזה כנגד שיש שלושה סוגי יחס בזמנים [ולכן בב"ר נאמרו רק שלושה מתוך החמשה סוגים]: ע"פ יום [שזהו כל יום – הטיילים], ע"פ שבוע [פועלים פעמיים בשבוע, והחמרים פעם בשבוע (וכן הת"ח)] וע"פ חודש [שזהו פעם בשלושים יום בגמל, ופעם בששה חודשים בספן]. במדרש מובא שרמז לו ע"י הגמלים ששם באמצע שיחשוב עשו כאילו הוא על בימה ויעקב למטה, ששופט את יעקב תוך שיעקב נתן לו כבוד (שזהו למטה) ולכן שיתמלא עליו רחמים. אולם נראה שגם רמז לו שאם לא רוצה לרחם עליו אז שיראה שהוא עצמו (יעקב) כעין למעלה, שזה חל ע"י העניין של מצוות עונה כנרמז במתנה ששלח לו ע"פ הראוי בדרך ארץ. שבזה בא לרמז שעשו בא בכוח זכות א"י וכיבוד הורים, שמזה יעקב חשש: 'אמר: כל השנים הללו יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י. כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד או"א' (ב"ר עו,ב). (לכן שלח לו נחמת פיוס במה ששלח, שבזה רמז שלא היה בארץ בשל פקנ"פ מעשו, כך שאין לחייבו על שלא ישב בא"י; וכן) רמז בזה למצוות עונה, שהוא ירד מהארץ כדי להתחתן, שלזה מותר לרדת מהארץ (ע"ז יג,א), ואף בזה עשה את מצוות הוריו ששלחוהו; לכן אין לו חובה על שהיה אצל לבן, ולכן רומז לעשו שלא יכול להזיקו בשל כך. בזה רמז בגמלים באמצע (כעין שהם המרכז - השורשהבסיס) שהם צנועים, שכך גם יעקב היה צנוע ופעל רק מכוח מצוות עונה, והכל ע"פ ההלכה, ולכן שירחם עליו בידיעה שלא יכול להזיקו, שלכן אין לו ברירה אלא רק להשלים עמו.