^[1]  ל,יב: ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף: ש: מדוע פקידת העם היא חטא המצריך כופר נפש, וללא זאת ה' אף יביא נגף בעם? ת: המדובר בפקידת העם ביוזמה של העם או מנהיגיו ("כי תשא", לרצונך), כי ה' מצידו אינו מבקש זאת. כדי להרחיק את העם מיוזמה כזאת מצַוה ה' לפגוע בכיסו של כל אדם, ותרומה זאת (שניתנה ברצון העם להיפקד) תהווה זיכרון ועדות לפני ה' שנפשותיהם אכן כופרו בכסף זה (וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם; פסוק טז). לעומת זה, כאשר היוזמה באה מה', המפקד הוא לפי גולגלות האדם, ולא בכסף (שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם; במדבר א,ב).

^[1]  ל,כג: ואתה קח לך: ש: האם ציווי זה של עשיית שמן משחת הקודש נאמר רק למשה, ולא לדורות הבאים? ת: כן, משחת הקודש הייתה לשימוש חד-פעמי, למשוח בה את אוהל מועד, הכלים, את אהרן ואת בניו. משה קיבל את המתכון המיוחד הכולל חומרים (מר דרור, קנה בושם, קידה, שמן זית) והכמויות המדויקות, ונאסר על כל אדם לעשות כמותה. גם הקטורת הייתה לשימוש במשכן בלבד, ונאמרו למשה בלבד ("קח לך סמים") החומרים (נטף, שחלת, חלבנה, סמים, לבונה זכה) והוראות ההכנה, ונאסר על כל אדם לעשות כמותה ("והקטורת אשר תעשה במתכונתה – לא תעשו לכם, קודש תהיה לך, לה' ... איש אשר יעשה כמוה להריח בה – ונכרת מעמיו"; פסוקים לז-לח). ה' מבטיח למשה סיוע של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ("ועשו את כל אשר ציויתיך" לא,ו), אשר יעשו גם זאת ("וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ:  כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ"; לא,יא).

^[1]  לא,יד: כי כל העושה בה מלאכה: ש: לאיזה מלאכה מתכוונת התורה? ת: נראה שהמדובר במלאכת יצירת המשכן וכליו, ולא ציווי כללי לאי-עשיית מלאכות שונות שנעשו במשכן (מה שמכונה "ל"ט אבות מלאכה"), שהרי מצוין לעיל "ובכל מלאכה" (פסוקים ג, ו- ה), והציווי כאן הוא "אך את שבתותי תשמורו" (פסוק יג), כלומר אף שמלאכת יצירת המשכן וכליו היא משימה חשובה מאד, בכל זאת השבת חשובה יותר, כי "אות היא לעולם ... שבת וינפש" (פסוק יז), ואין ליצור בה את המשכן וכליו.

^[1]  לב,א: וירא העם כי בושש משה: ש: מדוע חשב העם שמשה מאחר, הרי כשהוא עלה, לא הקציב זמן לחזרתו (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם; כד,יב)? ת: דווקא כיון שלא נאמר לעם שמשה ישהה בהר 40 יממות, חשב העם כי ישהה זמן שהורגל אליו. עד אז הורגל העם ליחידת זמן מרבית של שבעה ימים (חמץ בפסח, שביתה ממלאכה, הקרבת שור וצאן לאחר שבעה ימים אצל אימו, לבוש הכוהנים, כפרת המזבח), לכן לאחר שעברו 40 ימים, חשב העם לתומו כי משה נעלם ("לא ידענו מה היה לו"), ואיתו נעלם אלוהים, שלא התגלה לעם או לזקנים כל זמן שמשה היה בהר, לכן מבקש העם את אהרן שיעשה להם אלוהים, כלומר מנהיגים, אשר ילכו לפניהם ("ילכו" ברבים, כלומר אנשים, ולא פסל). הם לא בקשו זאת ממנהיג אחר, אלא מאהרן, שותפו של משה לתהליך הוצאתם ממצרים. אהרן הוא זה שעשה "עגל מסכה", מתוך כוונה לאבד את זהבם ובכך למנוע מהם מחשבה על עבודה זרה. ועוד ניסה אהרן לקראם לחוג ולהקריב לה' ("חג לה' מחר" פסוק ה'), ולא לפסל, אלא שהעם לא הבין זאת כך, וחטא בכך שקרא "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פסוק ד'). על זה לא הייתה לאהרן שליטה ולכן לא נענש בסילוקו מתפקידו.

^[1] לג,ז: וקרא לו אהל מועד: ש: איזה אוהל זה, הרי המשכן כונה פעמים רבות קודם לכן 'אהל מועד' (החל מפרק כז, פסוק כא)? ת: נראה שזה אהל המגורים והעבודה של משה, שגם הוא נקרא מכאן ואילך 'אהל מועד', שם עשה את עבודתו ושם נועד עם ה' ועם האנשים שהצטרכו לו, בליווי צמוד של יהושע. עבודת הקרבנות המשיכה להתנהל במשכן אשר בתוך המחנה.

^[1]  לג,טו: אם אין פניך הולכים: ש: מה מבקש משה את ה', הרי ה' אומר בפסוק הקודם "פני ילכו"? ת: משה מבקש לדעת מה מתכוון ה' בהבטחתו אחרי חטא העגל לשלוח מלאך לפני בני ישראל ("וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי"; לג,ב), האם ה' עצמו או אחד מפניו, שהרי פנים רבות לו, ומשה כבר הכיר אחדים מהם (וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; לג,יא). משה קיווה שה' עצמו ילך עם העם. ה' מסביר לו שאדם חי אין לו יכולת לראות את כל פניו של ה' (לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי; פסוק כ').  משה מקבל הסבר זה ולא ממשיך לבקש מה' בעניין הפנים, אך מבקש יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ (לד,ט), כלומר מבקש את אותו פן הנקרא 'אדני'. ה' מסכים לכך (בפן של 'אנוכי' ו'הנני') אך במסגרת ברית בין העם לבין ה'  ומבטיח: שְׁמָר-לְךָ--אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם; הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (לד,יא). הברית היא לא לעשות בארץ כמנהגי הגויים, אפילו איסור שנראה לכאורה זניח, כגון לבשל גדי בחלב אמו, בעת הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיך - לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ " (לד,כו).

^[1]  לד,כא: וביום השביעי תשבות: ש: מדוע נזכרת מצוות שמירת השבת בתוך ציון מצוות המועדים (חג המצות, שבועות, חג האסיף), ומדוע נזכרות כאן דווקא מצוות איסור אלוהי מסכה, פטר רחם ופטר חמור? ת: ה' מציין את המצוות המבליטות את השוני בין ישראל לעמי יושבי הארץ, כדי שנמנע מקשר אישי אתם. מצוות אלה היו זרות לחלוטין ליושבי הארץ, ושמירה עליהן תגרום להשגת המטרה של כיבוש הארץ, ואת הליכת ה' בקרב העם, כפי שבקש משה (פסוק ט').