בס''ד            פרשת עקב: האם תמיד צריך ליטול ידיים כאשר אוכלים לחם

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שלאחר שעם ישראל יאכל וישבע מהלחם, הוא יברך את ה'. כפי שנראה בהמשך, אחד התנאים לברכת המזון מדאורייתא הנלמד מפסוק זה הוא, שיש לשבוע מהאכילה. נחלקו הפוסקים בשאלה, מה דינו של אדם שנפטר לו קרוב משפחה ואכל לחם בעודו אונן (האסור מלברך), ולפני שהספיק הלחם להתעכל - נקבר המת ובאפשרותו לברך:

א. כף החיים (או''ח עא, א) פסק, שבמקרה זה עליו לברך ברכת המזון, שהרי הוא עדיין שבע, ואחד התנאים לברכת המזון היא השביעה. ראייה לדבריו הביא מדברי השולחן ערוך (יו''ד שמא, ב) שנקט, שאדם שנפטר קרובו מיד במוצאי שבת, לאחר שנקבר עליו לומר הבדלה - מוכח שגם אם בזמן החיוב האדם פטור, אם לאחר כך התחייב עליו לברך.

ב. רוב הפוסקים וביניהם האמרי בינה (או''ח סי' טו) והחזון איש (ברכת המזון כח, ה) חלקו וסברו, שלמרות שבשביל לברך ברכת המזון מהתורה יש לשבוע, מכל מקום הזמן בו מתחייבים בברכה חל בזמן האכילה ולא כל זמן השביעה. משום כך, אדם שאכל לחם בעודו אונן, גם אם נשאר שבע לאחר שחייב במצוות פטור מברכה. 

''וכיוון שברכת המזון עיקרו על האכילה, אם אכל כשהוא גוי ומתגייר, אין צריך לברך אף קודם שנתעכל. ונראה שגם קטן שהגדיל קודם עיכול המזון אין צריך לברך מן התורה, דמה שהיה לאו בר חיובא בשעת האכילה גרע יותר מההפסקה.''

כיצד יתמודדו עם ראיית כף החיים שאונן חייב בהבדלה לאחר שקברו את מתו, ומשמע שהוא הדין לאדם שאכל? בפשטות הדחייה לכך היא, שבניגוד לברכת המזון שחלה דווקא בזמן האכילה, החובה להבדיל חלה בכל השלושה ימים שלאחר שבת, ולא רק ברגע שיוצאת שבת, לכן אין זה משנה שאותו אדם היה פטור בהבדלה, לאחר מכן הוא התחייב.

בעקבות העיסוק בדיני ברכת המזון בפרשה, נעסוק השבוע בהלכות ברכת המזון ובפרט בשאלות, האם בכל עניין שאוכלים לחם יש לברך ברכת המוציא וליטול ידיים, ומאיזה שיעור יש לברך ברכת המזון מהתורה ומדרבנן.

ברכה ראשונה

בניגוד לברכה אחרונה, אותה לעיתים לא מברכים בגלל שיש לאכול שיעור מסויים (אותו נראה בהמשך), ברכה ראשונה יש לברך בכל עניין, מכיוון שכפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות (לה ע''א) אסור להינות מהעולם הזה ללא ברכה. נחלקו הראשונים בשאלה, האם הברכה הראשונה (אותה תמיד יש לברך) על לחם זהה בכל עניין, ותמיד יש לברך המוציא:

א. דעת הראב''ד (רשב''א לז ע''ב ד''ה כתב), שכאשר אדם אוכל פחות מכזית לחם, עליו לברך מזונות ולא המוציא. טעם הדבר הוא ככל הנראה, שכמו שברכת המזון מברכים רק כאשר אוכלים כזית לחם (כפי שנראה בהמשך), מכיוון שרק אז מדובר בכמות משמעותית, כך ברכת המוציא יש לברך רק כאשר אוכלים כמות משמעותית.

את דברי הירושלמי במסכת ברכות (ו ע''א), הכותב בפירוש שגם על פחות מכזית יש לברך המוציא תירץ, שכוונתו למקרה בו אדם אוכל מספר חתיכות הפחותות משיעור כזית, היוצרות ביחד שיעור גדול מכזית, שאז וודאי שיש לברך כי בסופו של דבר אכלו כזית לחם, אבל כאשר אוכלים חתיכה אחת פחות מכזית - יש לברך מזונות, ובלשון הרשב''א המביא את דבריו:

''כתב הראב"ד דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחילה מברך בורא מיני מזונות, ואף על גב דפחות מכזית אינו מזון מכל מקום מיני מזונות הוא, והא דמשמע בירושלמי דאפילו אפחות מכזית מברך המוציא יש לומר דההיא באוכל הרבה אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית ואפילו הכי מברך.''

ב. רוב הראשונים, ובניהם הרמב''ם (ברכות ג, יב), הרשב''א (שם) והרא''ש (ו, טז) חלקו ופסקו, שגם כאשר אוכלים פחות מכזית לחם יש לברך המוציא ולא המזונות, וכן פסק השולחן ערוך (קסח, ט). הם לא קיבלו את פרשנתו של הראב''ד לירושלמי, מכיוון שמפשט הדברים משמע שבכל עניין יש לברך המוציא על הלחם.

נטילת ידיים

יוצא שלמסקנה כפי שראינו, רוב הפוסקים סוברים שגם על פחות מכזית לחם יש לברך המוציא, וכן נפסק להלכה. לכאורה, אם יש לברך על פחות מכזית לחם המוציא, יש גם ליטול ידיים בברכה לפני האכילה. אך למעשה השולחן ערוך (קנח, ב) פסק בעקבות הכלבו, שכאשר אוכלים אפילו פחות מביצה לחם (שיעור של כשלוש זיתים) - יש ליטול ידיים ללא ברכה. 

הסיבה לכך שמברכים המוציא על כזית מהלחם, אך בכל זאת יש מקום שלא ליטול ידיים עד כאשר אוכלים כביצה לחם היא, שכפי שראינו בעבר (כי תשא שנה א') נוטלים ידיים לפני האכילה בגלל 'סרך טומאה'. דהיינו, כאשר בית המקדש היה קיים, לפני שהכוהנים אוכלים מלחם התרומה (או מכל תרומה שהיא) היה עליהם ליטול ידיים כדי שלא יטמאוה.

לאחר חורבן בית המקדש חששו חז''ל, שכאשר שוב ייבנה בית המקדש, בגלל הזמן שעבר ישכחו הכהנים שאסור להם לאכול תרומה לפני שנוטלים את ידיהם, והם יטמאוה. משום כך תיקנו, שכל עם ישראל בכל הדורות, לפני שאוכלים לחם ייטלו ידיים, ואז כאשר ייבנה בית המקדש, מתוך הרגל הכהנים ייטלו ידיים לפני אכילת התרומה, ובלשונו של ערוך השולחן (קנח, א):

''חכמים תקנו ליטול הידיים במים כשרוצה לאכול לחם, כדתנן בחגיגה (יז ע''ב) נוטלין לידיים לחולין ולמעשר ולתרומה, ומפרש בגמרא לחולין באכילה ולתרומה. וגזרו על אכילה דחולין משום סרך תרומה (חולין קו ע''א), דאם לא ירגילו ליטול ידים בחולין אתו למיסרך גם בתרומה, ויאכלוה מבלי ליטול ידיים.''

אמנם, כפי שכותבת הגמרא (שבת צא ע''א), אוכל אינו מקבל טומאה (לפחות מדאורייתא) כאשר שיעורו קטן מביצה, ובעקבות כך לכאורה יוצא שאין טעם ליטול ידיים כאשר אוכלים שיעור זה, מכיוון שאין בעיה שהידיים יהיו טמאות. אף על פי כן פסק השולחן ערוך שיש ליטול ידיים ללא ברכה, מכיוון שייתכן שכאשר חז''ל קבעו שיש ליטול ידיים בברכה, הם לא סייגו את החיוב לגודל מסויים. לכן מצד אחד יש ליטול שמא חז''ל לא חילקו. מצד שני, בגלל שייתכן שאין צריך ליטול כלל - כפשרה יש ליטול ללא ברכה.

נטילה על פחות מכזית

אם כן למעשה, כאשר אוכלים פחות מכביצה לחם יש לברך המוציא, אך ליטול ידיים בלא ברכה. נחלקו האחרונים בשאלה, האם גם אדם שאוכל פחות מכזית לחם (השווה לכשליש ביצה) חייב ליטול ידיים בלא ברכה:

א. הט''ז (קנח, ג) בדעה המקילה, פסק שאין חובה ליטול ידיים על פחות מכזית לחם, מכיוון שרק על אכילת קבע יש ליטול ידיים, ואכילה זו אינה נחשבת אכילת קבע. ראייה לדבריו הביא מהגמרא במסכת סוכה (כו ע''א) הפוסקת שמותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, ומגיעה למסקנה ששיעור זה שווה לכמות האוכל שתלמיד הממהר לבית מדרש מכניס לפיו ואוכל תוך כדי הליכה.

טוען הט''ז, שהשיעור שמביאה הגמרא בסוכה וודאי גדול משיעור של כזית, ואף על פי כן מדובר בשיעור ארעי שמותר לאוכלו מחוץ לסוכה. אם כן קל וחומר שפחות מכזית מותר לאכול מחוץ לסוכה, וממילא לא צריכים ליטול ידיים על אכילתו. ראייה נוספת הביא הב''ח מדברי הרוקח שכתב שעל פחות מכביצה לחם יש ליטול ידיים, משמע שעל פחות מכזית אין צורך, ובלשונו:

''כתב הרוקח, אוכל פחות מכביצה ייטול מספק ולא יברך עד כאן לשונו, ומביאו הבית יוסף. משמע אבל פחות מכזית אין צריך נטילה כלל, דאם לא כן הוה ליה לאשמועינן רבותא (= היה לומר) דאפילו פחות מכזית ייטול מספק ולא יברך, וכך היא נוטה דעת השלחן ערוך בסעיף ג' עיין שם.''

ב. המגן אברהם (שם, ד) חלוק על הט''ז וכתב, שכמו שעל פחות מביצה לחם יש ליטול ידיים ללא ברכה, הוא הדין לכזית לחם, וגם לפני אכילתו יש ליטול ידיים ללא ברכה. ראייה לדבריו הביא מדברי הרוקח (ממנו הוכיח הב''ח בדעה הראשונה בדיוק הפוך), שכתב שעל אכילת פחות מבכיצה לחם יש ליטול ידיים בלא ברכה, משמע שגם כזית שקטן מביצה כלול בדין זה.

ג. דעה ממוצעת בין הדעות היא דעתם של המשנה ברורה (שם) והילקוט יוסף (קנח, ד) שכתבו, שעל אף שמעיקר הדין הלכה כדעת הסוברים שאין חובה ליטול ידיים לפחות מכזית לחם (כי כך משמע מדברי השולחן ערוך), מכיוון שיש דעות הסוברות שחובה ליטול, ואין בנטילה זו ברכה לבטלה (שהרי גם למחייבים נטילה אין לברך) - יש להחמיר וליטול ידיים.

ברכת המזון

עד כה הדיון עסק בשאלות המתעוררות לפני אכילת האוכל, האם יש לברך המוציא על אכילת פחות מכזית לחם, ובאלו תנאים יש ליטול ידיים. שאלה נוספת הקשורה לדינים שלאחר האכילה, שדנו בה הראשונים בעקבות מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בגמרא במסכת ברכות (מט ע''ב) כיצד לפרש את הפסוק 'ואכלת ושבעת וברכת' היא, האם בכל עניין יש לברך ברכת המזון:

לדעת רבי מאיר, המילה 'ואכלת' בפסוק רומזת לכך שבשביל להתחייב בברכת המזון יש לאכול כזית לחם, והמילה 'ושבעת' מלמדת שבנוסף יש לשתות, פעולה המשלימה את מעשה האכילה. רבי יהודה חולק וסובר, שיש לדרוש את שני המילים ביחד, 'ואכלת ושבעת', ורק אכילה שיש בה שביעה, שהיא אכילה בשיעור כביצה מחייבת בברכת המזון.

נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא בשני עניינים: א: האם כאשר רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו, הם נחלקו מאיזה שיעור יש לברך ברכת המזון מדאורייתא, או שהם דנים רק מאיזה שיעור יש לומר ברכת המזון מדרבנן, אבל מדאורייתא יש שיעור אחר בו הם לא נחלקו. ב: האם הלכה כדעת רבי מאיר שחייבים בברכה כבר מכזית, או כדעת רבי יהודה שרק מכביצה.

מחלוקת א' - דאורייתא או דרבנן

א. התוספות (ד''ה רבי) סברו שהמחלוקת רק במישור הדרבנן, אבל כדי להתחייב מדאורייתא שניהם מודים שיש לשבוע. ראייה לדבריהם הביאו מדברי הגמרא (ברכות כ ע''ב) הדורשת שהקב''ה נושא פנים לישראל, מכיוון שהחמירו על עצמם לברך ברכת המזון בכזית או ביצה - מוכח שדינים אלו מדרבנן, ומדאורייתא יש לברך רק כאשר שבעים (כל אחד לפי שביעתו), ובלשון החינוך (מצווה תל):

''ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר, ואכלת ושבעת וברכת את ה'. וזאת השביעה אין לה שיעור שווה בכל אדם, אבל כל אדם יודע שביעתו. והראיה שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זיכרונם לברכה בברכות (כ' ע"ב), אמר להם לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה.''

ב. הרמב''ן (מלחמות יב ע''א בדה''ר) חלק וסבר שהם חולקים במישור הדאורייתא (וחכמים לא קבעו כלל שיעור מדרבנן בו יש לברך), ולראייה שכל תנא מוכיח את שיטתו מפסוק. את דברי רב עוירא הכותב שבני ישראל החמירו על עצמם לברך ברכת המזון מכזית וכביצה, וממנו משמע שמדובר בחיוב מדרבנן דחה, שאין הלכה כמותו.

למחלוקת בין התוספות לרמב''ן יש מספר נפקא מינות, כאשר אחת מהן היא דינו של אדם שאכל רק כזית לחם, ומסתפק אם בירך ברכת המזון. לדעת התוספות, חובת הברכה במקרה זה מדרבנן בלבד, ולכן מספק אין לחזור ולברך (שהרי ספק דרבנן לקולא), וכן פסק השולחן ערוך (קפו, ב). לדעת הרמב''ן לעומת זאת מדובר בספק מדאורייתא, ולכן יש לשוב ולברך ברכת המזון מספק.

מחלוקת ב' - פסק ההלכה

א. דעת רוב הראשונים, ובניהם הרמב''ם (ג, יב), הרא''ש (ז, כד) והתוספות (שם), שההלכה כדעת רבי מאיר, ושיש לברך ברכת המזון כבר כאשר אוכלים כזית לחם, וכן פסק השולחן ערוך (קפד, ד). הסיבה שפסקו כדעתו (למרות שבדרך כלל הלכה כרבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר) היא, שרבי יוחנן צעד בשיטתו וכתב שבשביל להוציא אחרים ידי חובה בברכת המזון יש לאכול כזית לחם[1].

ב. דעה חריגה בפוסקים היא דעתו של רבינו ירוחם (ביאור הלכה שם), שסבר שגם כאן יש לפסוק כדעת רבי יהודה במחלוקתו כנגד רבי מאיר, וכפי שבדרך כלל עושים - משום כך לשיטתו יש לברך ברכת המזון רק כאשר אוכלים לחם בשיעור ביצה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...