לכבוד חברי היקר...,

לכבוד חתונתך חשבתי לכתוב לך כמה תובנות שהיו לי במהלך הזמן וגם כמה עצות ששמעתי. ברור לי שאתה מבין בנושא לא פחות ממני אבל  בכל זאת רציתי להביע את שמחתי באיזושהי צורה וגם ידוע שחיי נישואין שונים מכל דבר אחר. בכל אופן טוב שהזכרי לעצמי את הדברים. אוהב אתך מאוד ומתפלל להצלחתך.

בניה בצמיחה

אדם מחפש את הזיווג המושלם – את "האחת" שתתאים לו (ולחלומות שלו) בדיוק. אבל יש לדעת עקרון משמעותי מאוד - אנשים משתנים כל הזמן. לכן לא משנה כמה התאמה הייתה בתחילת הקשר, אי אפשר לסמוך על זה לאורך זמן. ואם הקשר מסתמך רק על ההתאמה הראשונית הוא לא יחזיק מעמד. מפני שכאמור אנשים משתנים! לכן מי שחפץ שהקשר שלו יחזיק מעמד ויתחזק עם הזמן - צריך לשים בבסיס הקשר שלו את עבודת הבנייה שלו - להבין שהקשר הוא תהליך מתמשך. כל הזמן אני לומד להכיר יותר את השני ויותר ולהכיר לו את עצמי. זה ממש "תודעת חיים" – נקודת ההתחלה שלנו - היא רק נק' פתיחה שממנה גדלים וצומחים כי כל החיים משתנים - הצרכים משתנים האנשים משתנים אני רוצה לחיות עם מי שאת עכשיו ולא מי שהכרתי לפני 20 שנה...

כאשר זו התודעה שבני הזוג נמצאים בה הם מבינים שתפקידם לבנות את הקשר שלהם. ומכאן נגזרות הפעולות שלהם, שיחות, מחשבה להבין את השני ועוד. זו עבודה נעימה ביותר שמביאה סיפוק וגם הרגשה אמתית של חיבור.

לעשות אהבה

פעמים רבות (אולי תמיד) כל בן זוג מצפה שבן הזוג שלו "יאהב" אותו - כלומר הוא לוקח בתור מובן מאליו שזה התפקיד של השני. כמה בן הזוג אוהב אותי? כמה שאני מרגיש אם אני לא מרגיש זה אומר שהוא לא מספיק אוהב אותי. כך מתחילות המחלוקות והפירוד אחד או שני בני הזוג מרגישים חוסר באהבה מהצד השני אז נכנס ה"שטן" ומתחיל לכרכר ריב או פירוד...

אז מה צריך לעשות? קודם יש להבין שהרגשת האהבה שאני מרגיש לא תלויה באופן ישיר לכמה אהבה הצד השני משדר. יכול להיות שהצד השני מאוד אוהב אותי ואני לא מרגיש (כמו שלפעמים קורה בין הורים לילדים). לכן כל אחד מבני הזוג חייב "לבנות בליבו" את התחושה שהשני אוהב אותו ליצור תחושת "נאהבות".

לשבת עם עצמו ולדמיין שבן הזוג מאוד אוהב אותו וגם אם המציאות נראית אחרת, לדעת שכרגע הוא לא מבין נכון את המציאות. כי באמת אף אחד לא יכול לדעת מה נמצא בליבו של השני. ובוודאי שבפנימיות יש אהבה גדולה אלי. כמו שאני לפעמים עייף וחלש ככה השני עכשיו והוא לא יכול כרגע לבטא את אהבתו הגדולה כלפי. ואם אדם לא יעשה כן הוא מסתכן מאוד כי הוא פותח פתח לתסכול שיכול להביא לפירוד הלבבות.

חיבור הנשמות

בהתחלת הנישואין יש הרגשה של רוממות, אבל עם הזמן ובמיוחד עם הופעת קשיים כאלו או אחרים יכולות לצוץ "תהיות" – "אולי זה לא החיבור הכי טוב שהיה יכול להיות", "אולי סתם הייתי תמים", וכו'... (מעניין שמחשבות אלו באות רק כאשר קשה...) בכל אופן, כאן צריך להיעזר באמונה, שאותה צריך לבנות מהרגע הראשון. באופן קבוע הבעל צריך להגיד לעצמו, האישה שהתחתנתי איתה היא היחידה שמיועדת לי מששת ימי בראשית. לא יכול להיות משהו יותר טוב. וגם אם קשה לי עכשיו, זה הכל חלק מתהליך בניית הקשר. ואם הייתי עם אדם אחר באותה סיטואציה - לא יהיה לי יותר טוב. צריך לדעת שתמיד רואים רק את מה שנוצץ, ו"הדשא של השכן...", אבל בשום אופן אין בזה שום ממש, אני צריך להתמודד עם הקשיים האלו כי זה חלק מהמסע שאני צריך לעבור ולהתמודד אתו בחיים שלי בעולם הזה ולא בגלל שהתחתנתי עם אדם זה או אחר.

שנה ראשונה

לשנה הראשונה אחרי הנישואין יש חשיבות גדולה, זה זמן של חיבור חזק מאוד על הבעל להשתדל להיות כמה שיותר עם אשתו בזמן זה כדי שחיבור הנשמות יתבצע בעוצמה כמה שיותר גדולה. (כמובן שכדאי מאוד גם "להתכוונן" לזה, ובכל פעולה להבין את הערך הגדול את הבנייה ואת החיבור שהיא יוצרת)

חיים של נאמנות

האדם צריך לעשות לעצמו "דמיון מודרך" של נאמנות - גם אם אין לו שום ניסיון כרגע על האדם לעשות לעצמו תרגילים - "אם עכשיו היה קורה כו"כ אני בשום פנים ואופן לא הייתי משתף פעולה - הייתי יוצא 'גבר' ולא מסכים לעשות איזה דבר שהיה פוגע בנאמנות שלי כלפי אשתי, גם אם לא היה שום סיכוי שהיא תדע. המחשבות הללו של נאמנות מחזקות מאוד את הקשר למרות שהצד השני כלל לא יודע מהן.

מריבות

מקובל לחשוב שמריבה היא סימן לחוסר התאמה או ל"בעיה" שקיימת בין בני הזוג. אבל מריבה יכולה גם להיות דרך של חיבור ושל התקרבות. כאשר מתחילים יותר ויותר להבין שמדובר כאן על אדם אחר שאני רוצה להתחשב בו ולתת לו מקום בחיי. לא ייתכן שלא יהיו הבדלים בין שני אנשים, לכן בהכרח החיבור הוא קשה ויש חילוקי דעות. זה לא רק עניין חיצוני אלא שורשי מאוד יש הבדל של ממש, והעבודה של בני הזוג אינה רק למצוא דרך לא לריב ולשמור על "שקט תעשייתי", אלא להפוך את המקום של הפירוד לחיבור יותר עמוק. כדי שיהיה אפשר לעשות כן, האדם צריך לצאת קצת מ"עצמו" ולהבין שהוא חי לא רק בשביל לספק את הצרכים הגופניים והרוחניים שלו אלא יש כאן עוד אדם ועכשיו החיים שלהם הופכים להיות מחוברים ותלויים זב"ז.

כאשר אדם מצליח להגיע לתובנה (שגם מביאה לידי מעשה) שהוא פועל למען אשתו באמת (לא בשביל שום אינטרס) זו הרגשה מרוממת ומשמחת מאוד.(וגם בונה ומחזקת את הקשר הזוגי - כי רק כך הוא זוגי ולא שני אנשים שחיים יחד)

לנצח בקטן ולהפסיד בגדול

פעמים רבות קורה שיש ויכוח או חילוקי דעות בנושא מסוים והבעל כבר מתכנן בראשו מהלכים איך הוא "יוכיח" לאשתו שהיא טועה והוא צודק, או לפחות איך הוא "ידאג" לזה שייעשה רצונו באותו נושא. במקרה כזה הוא צריך לחשוב האם הוא רוצה "ניצחון" בקרב הספציפי הזה או לנצח בכל ה"מערכה". לפני כמה זמן במילואים, אחד הקצינים סיפר שהוא משתתף בתחרויות של ריצה למרחקים גדולים מאוד (160 ק"מ!!! - זה לוקח לו 21 שעות...) הוא אומר דבר מפתיע מאוד שלקחתי אותו לעצמי כמשל לחיים - שכשהוא מגיע לעליה הוא אומר לעצמו שאם עכשיו הוא ישקיע כוחות הוא יכול "לנצח" את העלייה הזו, אבל לא יישאר לו כוח לסיים את הריצה ולכן הוא עובר להליכה. הוא לא רוצה להילחם עם העלייה, אלא הוא רוצה לנצח את כל הריצה... אם הוא יתן עכשיו את כל הכוח בעליה הוא לא יוכל לסיים את המסלול לכן הוא הולך בעלייה וכך מצליח להגיע לייעד. כך גם בחיי הנישואין, כאשר הבעל רואה לנגד עיניו את החיים שהוא רוצה שיהיו לו ולאשתו בעוד עשר, עשרים ואפילו שלושים שנה הוא מבין שה"ניצחון" שלו עכשיו (גם אם הוא 100% צודק) לא יקדם אותו לייעדו הכללי, אם בדרך הוא צריך לצער את אשתו או לפגוע בה (כי הוא מראה לה כמה הוא "חכם" והיא לא...) אז עכשיו הוא "יעבור להליכה" אבל הוא יגיע בע"ה לייעד - חיים של חיבור וכבוד שיוכלו להחזיק מעמד שנים רבות (כמובן שלא צריך לוותר בכל מצב אלא בגבולות הטעם הטוב) העיקר זה להחזיק כמה שיותר את המטרה מול העיניים.

להכיל את הנפילות

עקרון נוסף שחשוב מאוד להבניית קשר שמתקיים לאורך זמן הוא התמודדות עם הנפילות והקשיים של השני. לא שצריך לקבל ולהסכים לנפילות אבל אם אדם לא מוכן לקבל את זה שבן זוגו "לא מושלם" ואת העובדה שגם לו מותר 'ליפול'. לפעמים נוצרת אצל בן הזוג תחושה שהאהבה כלפיו "מותנת" - רק אם אעמוד ברף שמוצב לי - יאהבו אותו, ואם לא אז לא - מצב זה מאוד מצמצם וסוגר. לכן כל אחד צריך לראות לבן זוגו שמקבלים אותו גם אם הוא טעה או נפל (כמובן שלא מדובר במקרים קיצונים של הפרת אמון וכו') אלא קבלת האדם ואהבה אליו גם כשהוא לא במיטבו. דבר זה יוצר חיבר חזק מאוד בין בני הזוג ובונה את החיבור הנפשי וזו היא "אהבה שאינה תלויה בדבר".

עקרון זה נכון גם לגבי כל אדם לעצמו – כ"א צריך לקבל את עצמו "כולל הכל" - גם את החולשות של עצמו. כמובן, יחד עם הרצון להשתפר ולא לוותר לעצמו אבל לקבל ולאהוב א"ע ולדעת שיש לו זכות קיום ואלוקים אוהב אותו בכל מקרה. רק כך יהי לו כוח ויכולת להחזיק מעמד  בקשר עם אדם אחר.

לסיום

אחרי שכתבתי פתאום אני רואה שהדברים די ברורים וידועים. ובוודאי אתה כבר יודע אותם אבל זה בסדר כי אני כותב כדי יותר לחדד ולהדגיש את הדברים לעצמי. וגם כדי להגיד לך שאני מאוד שמח על כך שברוך ה' אתה זוכה להקים בית בישראל ומקווה מאוד שהקשר שלכם יהיה חזק ואמיץ וייבנה יותר ויותר, ושהאהבה בינכם תעמיק ותגדל עם השנים.

 

 

מזל טוב