'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה", מאי דרוש? אמר רב: "ממנו" ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, ודלא מוסיף יאסף. תני רב יוסף: מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה' (תענית ל,ב-לא,א). חז"ל מביאים כמה וכמה סיבות למעלת ט"ו באב. מכך שרשב"ג מחבר בדבריו בין יוה"כ וט"ו באב סימן שיש ביום זה מעלה מיוחדת שמזכירה את יוה"כ. יוה"כ הוא יום שיש בו קדושה עליונה וחיבור לכח התורה (שנתנה באותו יום לבנ”י), לכן בו מתעלים בקדושה, ומתגלה סליחה ומחילה בעולם, וממילא כל העולם מתעלה. כך גם נראה שביום ט"ו באב יש מעלה גדולה של קדושה בעולם, ולכן הוא יום טוב של שמחה בשל קשר לקדושה (אולי זה קשור בכך שהוא סמוך [פחות משבוע] לט' באב שיהיה לעתיד יו"ט בשל שיתגלה שהחורבן הביא לגאולה השלמה, ולכן יש בו גילוי של המעלה של הנסתר ב-ט' באב, שכרגע לא רואים בשל צער החורבן, אבל בט”ו באב שאין את גילוי החורבן אז מתגלה רק הצד החיובי). לכן נראה שהדעות שהובאו משלימות יחד זה לזה, שכולם מתחברים להראות על קשר למעלת קדושה בעולם, שלכן יש בזה כעין דימוי וגילוי מול זמן בריאת העולם (כעין יוה”כ שהוא סמוך לבריאת העולם שבר”ה). דעת ר"י בשם שמואל זה 'יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה', שזה בעצם חיבור בגילוי בנ"י, וזה קשור לנחלה שבא"י (שלכן לבנות צלפחד נאמר שיקחו רק ממטה אבותם, כדי שלא תסוב הנחלה ממטה למטה), לכן זה מזכיר את היום הראשון שבו נברא העולם (וכל דבר יצא בזמנו בשאר הימים), ונאמר בו "בראשית”, שמרמז על ישראל '… ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש”י. בראשית א,א), שכך יש גילוי של בנ"י וא"י שמכאן מתקנים את כל העולם, והגיעו להיתר הזה ע"י דרשה בתורה, כך שקשור גם ללימוד תורה, שבתורה מתקנים את העולם מכאן, וגם היא רמוזה ב"בראשית”. ע"י שיכלו לבא שבט בשבט, אז יכלו להווצר יותר חיבורים לנישואין (שמן הסתם לא תמיד מצאו את הכי טוב בשבילם דווקא בשבטם), כך שזה חיזוק להקמת בית בישראל שקשור לתיקון עולם (שמביא לשכינה ביניהם, וכתיקון לפגיעה בעולם מחטא עץ הדעת שקשור באדם וחוה, שכאן החיבור הוא חיובי). כל זה מביא לאור קדושה בעולם, ולכן מרמז על יום ראשון שבו נברא האור (שמרמז על אור הקדושה, וכן בו נברא האור הגנוז – הקדוש). דעת רב יוסף בשם רב נחמן זה 'יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל', שזה כנגד יום שני, שבו הובדלו מים ממים, שכך הובדלו שבט בנימין משאר בנ"י עד עכשיו, וכמו שהמים מתאדים ועולים לרקיע וחוזרים כגשם, כך גם עכשיו יש עירוב בין בנימין ושאר השבטים. דעת רבה בר בר חנה בשם יוחנן זה 'יום שכלו בו מתי מדבר', שזה כנגד יום שלישי, שבו התגלתה היבשה עליה אנו מתקיימים, כעין שכך כלו מתי מדבר ועכשיו עומדים ליכנס לארץ עליה אנו מתקיימים (וכן נבראו הצמחים, כנגד שהמרגלים הביאו מפרי הארץ כדי להוציא את דיבתה, ועכשיו כלו, כנפסק מרעה ועכשיו יתגלה לטובה). ואז ה' חזר לדבר עם משה 'ביחוד וחיבה' (רש”י), כרמז שבא"י יש גילוי של השכינה והנבואה (אמנם משה היה במדבר, אבל מרמז שעכשיו ראויים לארץ, ולכן כרמז שעיקר גילוי השכינה והנבואה זה בא"י). דעת עולא זה 'יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל' שזה רומז ליום רביעי בו נתלו המאורות, שהגוים עובדים לע"ז, ואנו לה', והם כמסומנים בשמש ואנו בירח (סוכה כט,א). לכן זה כעין שביטל את המעצורים מלעלות לירושלים, שירבעם שם כדי שלא יעלו ויעבדו במקום זאת לע"ז. (ונתן בחירה שכל אחד יבחר מה לעשות, כעין שיש שמש וירח וכל אחד יבחר לעצמו למה להידמות). דעת רב מתנה זה 'יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה', שזה כנגד יום חמישי שבו נבראו דגים ועופות, שהדג בתוך מים, שכך כעין קברו את הרוגי ביתר באדמה. וכן לא הסריחו, כעין שהיו כמלאכים, שזה כעין העופות בעלי כנף שמזכירים את המלאכים שהם בעלי כנפיים. דעת רבה ורב יוסף זה 'יום שפסקו מלכרות עצים למערכה', שזה כנגד יום שישי שבו נברא האדם והחיות, שהאדם מתקן את העולם, וזה בא לידי גילוי עליון בעבודת המקדש, ובו במזבח יש את עצי המערכה (שהפסיקו לכרות כי אז הם לא יתייבשו כראוי למזבח), שעליהם שורפים את הקרבנות (הבהמות). ומסיימת הגמ': 'מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, ודלא מוסיף יאסף. תני רב יוסף: מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה'. 'מכאן ואילך – מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו. דלא יוסיף – לעסוק בתורה בלילות. תקבריה אימיה – כלומר ימות בלא עתו' (רש"י). זה כנגד יום שבת שהוא רומז לעתיד לבא ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), שבו כל העולם יתחבר לדעת ה', כמו שמתגלה רצון ה' בתורה. ולעתיד אדם יחיה הרבה, ולכן רומז על ריבוי חיים (או ח"ו ההיפך שתקברנו אמו מקיצור ימיו אם לא יגלה כך). כך שכלל הדעות מרמזות על קשר לבריאת העולם, לומר שיש ביום זה מעלה של יסוד לתיקון עולם (אולי בשל ריבוי של זמן לימוד התורה בלילה, שהתורה היא יסוד בריאת העולם, ותיקונו), ולכן הוא יו"ט כעין יוה"כ.