"את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי" (דברים ה,יט). 'כיצד היו הלוחות כתובים? ר' חנינה <בן אחיה ר' יהודה> בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, הה"ד (דברים ד) "ויכתבם על שני לוחות אבנים" – חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה' וכו' (יר' שקלים ו,א). רחב"ג מעמיד שעשרת הדברות היו רשומים בלוחות בצורה של חמש דברות על כל לוח (כמו שאנחנו רגילים להעמיד, להבדיל מהדעות האחרות שמובאות בהמשך שם), ומביא ראיה מהפס' שאומר בהתייחס לעשרת הדברות שהם נכתבו על שני לוחות, ממילא יוצא שנכתבו חמש בכל לוח. מדוע דווקא כך היה חקוק על הלוחות? נראה שזה קשור לדרשה נוספת על הפס' (על המילה הצמודה לראיה של רחב"ג): 'ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשה סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל, מה טעמא? (דברים ה) "קול גדול ולא יסף". רשב"ל אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל, נאמר כאן "קול גדול ולא יסף", ונאמר להלן (אסתר ט) "וזכרם לא יסוף מזרעם". הלכות: (חבקוק ג) "הליכות עולם לו"' (יר' מגילה א,ה). יוצא שמיוחדים חמשת חומשי התורה שהם לעולם (אמנם לדעת רשב"ל יש בנוסף גם הלכות ומגילת אסתר, אבל גם הוא מסכים ששאר הנ"ך יתבטל ולכן החמשה באים לסמל את השארותם של החומשים, ומה שנשאר גם הלכות זה הלכה למשה מסיני, שזה כעין שונה משאר החומשים מול הנ”ך שזה בתורה שנתנה בכתב, ומגילת אסתר יש בה יחוד של השגחת ה' בסתר, שלכן בשל חידוש זה הוא לא יתבטל, אולם זה שונה משאר התנ”ך שבהם זה גילוי ה', והלוחות היו במעמד של גילוי ה' גדול מאוד, ולכן מגילת אסתר לא חלק מאותם המושווים שהם בעניין של גילוי ה' בתנ”ך. או שאסתר תשאר בשל חביבותה, וכאן מדובר מצד החשיבות, שהיא כנ”ך, ולכן כן היתה ראויה ליתבטל [כמו שר”י מעמיד]). לכן מובן שבלוחות שהם של אבן, כמו שמדגיש הפס' “ויכתבם על שני לחת אבנים", זה מרמז על קיום עולמי, שאבן נשארת לתמיד (שלא כקלף שמתבלה וכדו') [ובפרט אבני לחות הברית שהיו מאבנים יקרות שהם עמידות מאוד]. לכן הלוחות שמרמזות על קיום תמידי לתורה, הם מרמזות על חמשת החומשים, לומר שלא כל התורה היא תמידית, אלא דווקא חמשת החומשים שהם תמידיים לעולם ולא יהיה בהם שינוי גם לעתיד לבא. אולי לכן גם נתנו שני לוחות, כדי לרמז על שנים – על העוה"ז והעוה"ב שלעתיד לבא, שבשניהם יש את החמשה, שחומשי התורה לא משתנים. ראוי לרמז שהתורה עדיין תשאר חמשה חומשים, שאע"פ שיהיו שינויים מפליגים בעולם, עד שלכן יתבטלו הנ"ך, בכ"ז התורה תשאר אותו דבר, חמשה חומשים. ומדוע זה כך? כיון שכל העולם בנוי ע"פ התורה, ולכן כל העוה"ז וגם השינויים שלעתיד לבא כלולים בתורה. לכן בלוחות יש עשרה דברות כרמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, שגם כשיהיו שינויים מפליגים לעתיד לבא, בכ"ז עדיין זה כלול ביסוד העולם שמעשרת המאמרות. אולי אפשר שהיו שני לוחות, בשל שיש כעין שני חלקים בתורה, החלק העליון השמימי, והחלק התחתון – שמתגלה בעוה"ז (ובו מתגלה התושב"ע שמפרשת את התורה שבכתב). זהו שנאמר "ויתנם אלי", כדגש שיש כאן נתינה לבני אדם, שיתגלה אצל האנשים בעוה"ז. אולי אפשר עוד לומר, שיש שני לוחות כרמז לשני גילויים שיש לעולם בהשוואה למעמד מתן תורה, שכלולים באמירה "קול גדול ולא יסף", כמו שמפרש"י: '"ולא יסף" – מתרגמינן ולא פסק, (לפי שמדת בו"ד אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת וצריך להפסיק, ומדת הקב"ה אינו כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף,) כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר: ולא יסף – ולא הוסיף להראות באותו פומבי'. שמצד אחד הקול שהחל בסיני לא נפסק לעולם (שזה אף לעתיד לבא, שלכן לא ישתנו חמשת החומשים), ומצד שני הגילוי החיצוני שהיה אז, ששמעו את קול ה' הגדול, דבר זה כבר לא קיים (אלא מסתמכים על מה ששמעו פעם). לכן בלוחות שנחקק בהם את מה שקול ה' דיבר אתנו, היה את עשרת הדברות שנאמרו ושמענו (אמנם ראה ב'תורת המועדים' – 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א, שזו מחלוקת בחז”ל איזה חלק שמענו), וזה ממשיך לעולם (ולכן זה על אבנים, כרמז לחוזק, ששמענו את קול ה' החזק, וכן שזה ממשיך לעולם), אם כי לא שומעים אותם באוזנינו (אף למ”ד ששמעו רק את שתי הדברות הראשונות, בכ"ז במעמד ההוא נאמרו כל הדברות, ויש מזה השפעה לעולם, ולכן כנגד זה יש גילוי של עשרת הדברות. אולי אפילו יש שני לוחות, כרמז שיש בדברות שניים מיוחדים, “אנכי" ו"לא יהיה", ששמענו ישירות מפי ה', ולכן זה מגלה על כל השאר שהיה מה', ולכן יש גילוי של עשרת הדברות דרך שני לוחות שמרמזים על שתי הדברות). אולי זה רמוז ב”את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר ... קול גדול”, שמדבר על הקול של אמירת הדברות. אולי ע"ד הדרש, נתנו הדברות ברמז על התורה (חמשה חומשים), וזה בשני לוחות, כרמז על שנים, שכדי להתחבר לתורה יש צורך ליתדבק בת"ח, ולכן בלוח השני יש רק לאוים בין אדם לחברו, שדרך זה מגיע לחיבור ראוי לאחר, וכן גם האדם צריך למעט עצמו (כעין הלאוים שזה מיעוט [מעשיה]) כלפי רבו, ואז כשמתדבק ברבו שהוא כגילוי ה' אליו, הוא גם מתדבק בקב"ה. הת"ח מרומז בלוח הראשון, שמוזכר בו "אנכי ה'”, שזה מזכיר גילוי של ת"ח שמתגלה בכבוד ויראת ה': ' … עד שבא ר"ע ודרש: "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים' (פסחים כב,כ). אולי זה רמוז בתחילת הפס': "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם", רמז לחיבור בקהל.