"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' "

(במדבר כא, יד)

כלל ידוע הוא: את החושך אין מגרשים במקלות. גם כאשר ילחם אדם בחושך בכל כלי הנשק שבעולם, לא יועיל לא כלום, ואילו כאשר ידליק שביב אור אחד מיד תגורש האפלה.

אף במלחמת האור והחושך בנפשו של האדם, מלחמת היצרים, כך הם הדברים. ישנם החושבים אשר בסיגופים ועינויים יועילו לדכא את ייצרם - ולא היא. אומנם אמרו חז"ל (ברכות ה, א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע", ופירש רש"י: "ירגיז, יעשה עימו מלחמה", אבל מלחמה זו אינה בכלי נשק של הרס ופיצוצים, אלא כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל, ב): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". התורה של בית המדרש תגרש ממילא את המנוול (יצר הרע).

מעט אור דוחה הרבה חושך, וכל שכן הרבה אור. האור הגדול של התורה (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" - ידחה מאליו וממילא את חושך היצר. והדברים אמורים אף כלפי המלחמה החברתית של האור והחושך. לא בכלי תותח של החרמות, חרפות ושיקוצים ינוצח החושך, אלא בהפצת אור התורה (מיכה א, ג-ד): "כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ... וְנָמַסּוּ הֶהָרִים". יש ה' בקרב כל אדם מישראל (שמות כה, ח): "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - אלא שהוא במעמקי הלב פנימה וכשהוא "יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ" - ממסתרי הנפש, אזי ממילא ומאליו - "וְנָמַסּוּ הֶהָרִים". צריך להשכיל ולהוציא את נקודת הקודש "ממקומו", בין אצל עצמו ובין אצל אחרים.

ישראל נמשלו (שיר השירים ד, טו) ל: "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים", וכמו שמי המעיין נובעים תמיד ממטה למעלה, כך בפנימיותו ובתוך תוכו של כל אדם מישראל נובעת תשוקת הנפש להתעלות ולעלות למרומי פסגת הקדושה והטהרה, אלא שהרבה אבני נגף וצורי מכשול מעלימים ומסתירים על הבאר לבל יתגלה ולבל יתרומם. מאווי העולם וחמדות התבל, צרכיו החומריים של האדם על כל טרדותיהם ודאגותיהם, כל אלה מהווים את אבני הנגף שמסתירים את הבאר. רק ע"י מציאת האור, נקודת הקדושה הפנימית שבכל אדם, ניתן יהיה להסיר את רגבי העפר ואבני הנגף שמסתירים את "בְּאֵר מַיִם חַיִּים".

"עַל כֵּן יֵאָמַר - בְּסֵפֶר" - לא בחרב ולא בחנית, לא בחיל ולא בכוח - אלא בְּסֵפֶר - הוא מִלְחֲמֹת ה' ".

הרב שלמה יוסף זוין, מהספר: "לתורה ולמועדים"