" … וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" וגו' (במדבר כ,יא-יב). 'ודברתם אל הסלע – והכיתם לא נאמר, א"ל: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, שנאמר: "והכית בצור" אבל עכשיו "ודברתם אל הסלע" - שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע' (ילקו”ש רמז תשסג). '"לְהַקְדִּישֵׁנִי" – שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו' (רש"י). דברי רש"י מובאים במדרש אגדה: '"יען לא האמנתם בי" וגו׳ – אני אמרתי לכם שתדברו אל הסלע בשמי והיא תתן מימיה, ואם הייתם עושים כך הייתי מקודש לעיני בני ישראל ויראו מפני, שיאמרו: ומה הסלע עשה דברו אנו על אחת כמה וכמה, ולפי שלא עשיתם כן, לכן לא תביאו את הקהל הזה' (מדרש אגדה [בובר]). ראה הסבר בהרחבה לחטא שבהכאה, ב'בארץ לא זרועה' – 'דיבור לסלע או הכאתו?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. המהר”ל בגור אריה מסביר את עומק רש”י: ' … אבל עיקר הפירוש, כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה, ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו. ואל יהא [ספק] לך, כי הסלע היה מקבל הדבור של השם יתברך בדרך נס, כמו שהאדם מקבל את דבר ה', כדכתיב (פסוק ח) "ודברתם אל הסלע", כי נס היה, והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם, לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכח דבור, הנה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזהו ענין האמונה. ולפיכך אם דיבר אל הסלע, והיה מקבל דבריו ברצון בלי פעל הכרחי, היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה. ואף על גב שבחורב לא היה זה, רק אמר (שמות יז, ו) "והכית בצור" (ר' רמב"ן), זה לא היה שם בפני כל ישראל, וכאן רצה שיהיו כל ישראל יקנו אמונה ובטחון בו יתברך, ויראו כי כל הנמצאים נמשכים אחריו ברצון' וכו' (גור אריה, במדבר כ,יב). אמנם המהר"ל מסביר את ההבדל בין מה שבפעם הראשונה היה צריך להכות וכאן לדבר, שזה בשל שבפעם הראשונה היה רק לעיני הזקנים, וכאן לעיני כל ישראל... אפשר לומר ע"פ דברי הילקו"ש שמתפרש בעומק כרש"י, שבא ללמדם מוסר ללכת אחר דבר ה', ולכן זה מתגלה כדרכי חינוך, שבקטנות מחנך בכוח, ובגדלות בדיבור. שכך את הקטן מכריחים לשמור דבר ה' בכוח, ואילו כשגודל צריך לשמור את דבר ה' מרצונו ללכת ע"פ דבר ה', כמו שנשמע למחנכו ע"י הדיבור, שכך יש לשמוע לדבר ה' מתוך יראת הרוממות, כעין שמתייסר מרוב יראת הרוממות שלא מעיז שלא לשמוע בקול ה', אלא עושה באהבה גדולה ויראת הרוממות. אולי אפשר להבדיל עוד הבדלה בין הפעם הראשונה למקרה של מרה. בפעם הראשונה זה היה לבנ"י שיצאו ממצרים, כך שהם זיהו ודימו בהכאת הסלע, כעין את היאור שהוכה ונעשה לדם שלא ראוי לשתיה, שכך כאן בסלע הוכה האבן שאינה מוציאה מי שתיה, ובכך הוציאה מי שתיה (כעין ההיפך ממצרים). המכות במצרים נעשו בשל שפרעה לא רצה לשמוע בקול ה' לשחרר את בנ"י, שהיה ראוי שישחררם כשצווה ע”י ה', לכן כשבנ"י מזהים ומקשרים בין מכות מצרים להכאת הסלע, מבינים שיש לשמוע בקול ה', שכך עושים באהבה מצווי ה', ולא צריכים להגיע להכאה, שכך ראוי להתנהג, ובפרט שהמכות היו לטובתם, ולכן מתחברים בזה לשמחה ואהבה לה' גואלם. אבל במרה, זה אינו הדור של יוצאי מצרים (שמתו כבר בארבעים שנות המדבר), ולכן אצלם אין זיהוי שכזה, ולכן רואים בדיבור ביטוי לשמיעה בקול ה', ואילו הכאה כחיוב בכוח כדי לשמוע דבר ה', ולכן אצלם צריך להיות דווקא ע"י דיבור ולא הכאה שמתפרשת כמרי נגד דבר ה', שלכן ה' צריך לייסר בהכאה. אולי גם יש לחלק בין בפעם הראשונה, שמה שיוצא מים מאבן זהו נס גדול, ולכן מביא לקידוש שם ה' גדול מאוד. אמנם יכל גם להעשות באמירה, אלא שבהכאה ע"י המטה זיהו זאת בנ"י כעין קריעת ים סוף שמשה הרים את המטה ונטה ידו (שזהו מעשה), וטבע מקום המים השתנה, שנעשה ליבשה, שכך כאן השתנה, שנעשה מאבן למים. לכן בהכאה ראו מול עיניהם את גילוי ה' שנעשה בקריעת ים סוף (עד שהצביעו באצבע ואמרו "זה א'לי"), וזה מביא לחיבור לרצון ה' בשלמות, כמו שאמרו "זה א'לי ואנוהו" (שמות טו,ב), 'דתניא: "זה א'לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות' וכו' (שבת קלג,ב). אבל כאן במרה, כיון שהם לא היו בקריעת ים סוף אז לא זיהו זאת כך, אלא להיפך, כיון שעד עכשיו הבאר היתה נותנת מים ועכשיו הפסיקה, זה נראה כאילו היא מתמרדת, ולכן לא ראוי להכות שבכך נראה כמורדת שצריך להלקותה כדי שתמשיך לתת מים, אלא יש לדבר אליה, כדי להראות שמה שהפסיקה לא נעשה ממרד, אלא מסיבה של לימוד, כעין הדיבור בפה, שהפסיקה כדי להראות את מעלת מרים, שהבאר בזכותה, וכעין לרמז שיש לדבר במעלת מרים. אולם בהכאתה ראו בכך בנ"י כעין שהבאר מורדת, ואף לא נשמעת לדיבור שה' אמר לומר לה לתת מים.