בס"ד

דם פסח ודם מילה

בעניין קרבן פסח נאמר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה" (שמות יב, ו).

רש"י מביא את דברי המכילתא:" מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטת ד' ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר 'ואעבֹֹר עליך ואראך והנה עתך עת בדים' (יחזקאל טז,ח) הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר 'ואת ערֹֹם ועריה', ונתן להם שתי מצוות – דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר 'מתבוססת בדמיך', בשני דמים וכו', ולפי שהיו שטופים בע"ז אמר להם 'משכו וקחו לכם', משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה".

[והנה על קרבן פסח נצטוו כבר בראש חדש, כמובא ברש"י (יב,ג): דברו היום בראש חודש שיקחוהו בעשור לחֹֹדש. וא"כ הציווי היה בראש חֹֹדש, הלקיחה בעשור לחדש, והשחיטה של הקרבן בי"ד לחֹֹדש.

לעומת זאת על המילה נצטוו רק בי"ד בניסן, כפי שכ' רש"י על הפס' 'זאת חקת הפסח' (יב,מג), ועל כן נתחלקו לשתי פרשות, שציווי המילה לא מוזכר כלל בדיבור הראשון רק בשני.]

ונשאלת השאלה:

1. מהו העניין דווקא במצוות פסח ומילה שעל ידם נגאלו ישראל ממצרים?

המהר"ל (גבורות ה' לה)  אומר, שבגלל שהקב"ה רצה לגאול את ישראל באותות ומופתים, והם לא היו ראויים לכך באותה שעה, בעבור זה ציוה עליהם דוקא שתי מצוות אלו, פסח ומילה, שהן ההתחלה והבסיס לכל שאר המצוות ועבודת ה'. מפני שהמילה היא הסרת התאוות, אות ברית קדש שחתם בנו הקב"ה על מנת להבדילנו משאר האומות, והפסח הוא פרישה מעבודה זרה- משכו ידיכם מע"ז, שהרי השה הוא האליל של מצרים, והיתה זאת מסירות נפש מיוחדת לזבוח את השה בתוך מצרים, כפי שאמר משה לפרעה :'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'?!

2. מאחר שיש ביניהם קשר ועשו את שתי המצוות כאחד בי"ד, מדוע לא נצטוו עליהן יחד- ציווי הפסח מר"ח[1] וציווי המילה ממש ברגע האחרון- ביום י"ד[2]?

ומוסיף המהר"ל, שהטעם שנצטוו בפסח מצרים שיקחוהו בעשור לחֹֹדש, מה שלא נצטוו בפסח דורות, כי פסח מצרים היה פרישה מע"ז- כלומר, שינוי ההשקפה והפיכתם להיות חלק ה' ונחלתו, ודבר זה אי אפשר שיהיה בבת אחת, על כן נעשה הדבר בשלבים, ציווי בראש חֹֹדש, לקיחה מבעשור, וזביחה בי"ד.

לפי דבריו אפשר להבין את ההבדל שבין פסח למילה, שבמילה לא נצטוו אלא באותו היום בי"ד, משום שהמילה ענינה פרישה מתאוות, ובזה אדרבה אין לחשוב מדי הרבה, ואין לעשות הכנות, אלא יש לפרוש תכף ומיד, כפי שנאמר ביוסף 'וימאן' (בראשית לט,ח)- ורק אח"כ הסביר את עצמו.

בפרשת יתרו נאמר (יח, י) 'ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה', היינו שההצלה היתה כפולה, 'מיד מצרים'- הכוונה לתאוות והנאות עולם הזה, שמצרים היא סמל התאוה, שקיעה במ"ט שערי טומאה, עליהם נאמר:' וזרמת סוסים זרמתם' (יחזקאל כג, כ). 'ומיד פרעה'- הכוונה לעבודה זרה, פרעה הוא סמל הכפירה בה', 'לי יאורי ואני עשיתיני' (יחזקאל כט, ג), 'מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' לא ידעתי את ה' (שמות ה,ב)'. וכנגד התאוות וע"ז הוצרכו ישראל לדם פסח ודם מילה.

א"כ אנו רואים שאת הפרישה מן התאוות יש לעשות מיד, כיוסף. והפרישה מע"ז והכניסה לעבודת ה' צריכה הכנה והדרגתיות. בבחינת סור מרע- מיד בלי יותר מדי מחשבות. ועשה טוב- להוסיף טוב בהדרגתיות.