"ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (טו,כז) '..דתניא רבי נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ'ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה'א בסופה, ותנא דבי רבי ישמעאל כגון אלים-אלימה' וכו' (יבמות יג,ב). מדוע כאן התורה כתבה "אילמה" ולא 'לאילם' הרי יכל להאמר גם כך?- ניראה שזה בא לרמז על מהות הסיפור של אילם, לשם מה הובא בכלל שבאו לאילם ושם היו מעינות ותמרים?- רש"י מפרש במקום 'שתים עשרה עינות מים- כנגד י'ב שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים- כנגד ע' זקנים', שאין זה מקריות שבאילם נימצאו המעיינות והתמרים, אלא הם באו לרמז לבנ"י שהאוכל והשתיה באים בזכות קדושתם. כמו שאמרו חז"ל 'אם אין תורה אין קמח' (אבות ג,כא). ולכן מחולק ע"פ שבטים כיון שלכל שבט היה יעוד יחודי בעולם (ואולי לכן אין יובל נוהג אלא כשכל בנ"י בא"י, כיון שהיובל נקרא עולם, שמתקן את כל העולם, ולזה יש חשיבות של כל השבטים). ומי שמראה את הדרך לבנ"י לתיקון העולם, הם 70 הזקנים. כנגד 6 כמעט מכל שבט, ש-6 מרמז על תושב"ע, כוחם המיוחד של בנ"י בתורה, ואילו היו 6 מכל שבט היה יוצא 72 כנגד השם הגדול (שם בן 72 אותיות) ולכן זה פחות, שיש בבי"ד הגדול 71 (כש-70 זה העיקר ו-1 להכרעה) כש-70 זהו כנגד 10 המאמרות ושבוע בריאה, שהם מחברים בניהם, בין העולם לקדושתו, ולכן 70, וזה ע"י בנ"י כמו שאמרנו. לכן שם באילם נימצאו 12 מעינות ושבעים תמרים (שיונקים מים מהמעיינות) וקודם במרה הצטוו בנ"י על השבת כמו שנאמר "שם שם לו חק ומשפט" (טו,כה) שהכוונה גם לשבת (ראה רש"י שם, ובחז"ל). ששבת היא מעין עוה"ב, היא דוגמת הקדושה של העולם המתוקן לעתיד לבא, ולכן מיד מובא שבאו לאילם ושם מצאו אוכל ושתיה כנגד קדושתם, וזה מים ותמרים, כעין דוגמא לא"י עליה נאמר "ארץ זבת חלב ודבש" שגם זה שתיה ואוכל, שדבש הוא דבש תמרים כמו התמרים שכאן, ושתיה כנגד 12 מעינות מים כנגד בנ"י זה חלב של צאן, שבנ"י צאנו של ה', צאן קדושים, שמונהגים ע"י הרועה, ה', לתיקון העולם. ותיקון העולם נעשה ע"י א"י, שלכן שמיטה שזה שבת גבוה נעשית דווקא בא"י, שכאן זהו מקום מקור הקדושה בעולם, ומכאן מתקנים את כל העולם. ולכן באילם יש רמז לקשר לא"י, משבת שהצטוו במרה (וחלב חולבים, ודבש מכינים מתמרים, שזהו שבנ"י פועלים דרך א"י לתקן את העולם). [ וניראה שהשבת ובנ"י הם זוג (ב"ר יא) וא"י היא ביתם, וכמו שבני זוג בשלום שכנה בניהם, כך כשבנ"י שומרים שבת, שכינה גדולה יורדת לעולם ומקדשת בו, וכשזוג ניפרד נהרס הבית, כך בשל חילול שבת חרבה ירושלים (שבת קיט,ב). ] וכל מה שיש בעולם זה בזכות הקדושה, שראוי שיתקיים בשביל הקדושה, כמו שנאמר על רבי חנינא בן דוסא (תענית כד,ב) שעל בהמתו נאמר (אבות דר"נ ח') שלא אכלה מהליסטים (שלא עושר) שהשפיע קדושה על כל הבריאה. וזה בא לפני ירידת המן (שמובא בהמשך הפס') שבו חיללו שבת (טז,כז) שלא למדו ממה שה' רמז להם, שכל האוכל תלוי בקדושה. שהמן הוא דוגמא קיצונית לאוכל שלנו, שבו אנו לא רואים את הקדושה פועלת, אבל היא פועלת, וקשורה בקדושה במיוחד לשבת שבו מתקנים את העולם, ולכן ראוי ליחד מאכל טובלשבת כמו שעשה שמאי הזקן (ביצה טז,ב) וזהו גם שנאמר שם שהלל פעל שכל מעשיו לשם שמים, שבעצם זה אותו שורש, לתקן את העולם לה', ולכן מי שמענג את השבת מתקיים משאלות ליבו (שבת קיח,ב) כיון שמקשר ויישר את העולם ע"י קדושתו, ולכן קשור אליו, לרצונותיו. לכן ניראה שבכוונה התורה לא רשמה 'לאילם' אלא "אילמה" שבהמשך אומר משה בהקשר למן "ונחנו מה כי תלונו עלינו" (טז,ז) שהדגיר מדרגתו כ"מה" והוא שקול כסנהדרין, ויצחק מוגדר כ'איל' מהעקידה, והוא היה ראוי להוציא 12 שבטים אלמלי סרוב רבקה (ב"ר סג,ו) ויצחק מייצג את א"י בקדושתו, שלא יצא מהארץ גם ברעב. וזהו שהתורה באה להדגיש ששם היו צריכים בנ"י ללמוד שהאוכל מה' ולא להתלונן על הרעב ולהתגעגע למצרים (טז,ג) אלא היו צריכים לשאוף להגיע לא"י שמכאן המזון יוצא, מהקדושה, לעולם (ראה תנחומא "קדושים" י') לבא בענוה (כמשה) לה' בבקשה לאוכל וא"י וקדושה, ולשמוח בשבת ולשמרה (וא"י היא מעין עוה"ב, נחלה בלי מיצרים) ולכן נירמז "איל-מה". ושם כשחנו "על המים" שאין מים אלא תורה היו צריכים ללמוד לקח קודש כיצד ומה לומר ולבקש, ואף אנו צריכים ללמוד מזה.