אהבת חינם - סיפורים
נכתב על ידי DL2000, 19/7/2012
בס"ד
אהבת חינם - סיפורים (טיב הקהילה)
בימי 'בין המצרים' הללו, נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי'
תקנ"א סי"ח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב, שלא לילך
יחידי מד' שעות עד ט' שעות, (דהיינו בזמן שהחמה בתגבורת). ולא
יכו התלמידים בימים ההם" ע"כ.
הרמז בדין זה: "שלא לילך יחידי!" - כי עיקר החורבן
והגלות מחמת 'שנאת חינם' (יומא ט:), שהולך כל אחד
"יחידי" לעצמו, ואין מתחברים יחדיו באחדות ואהבת
ישראל. כמבואר בש"ס (שם): "דוקרין זה את זה בחרבות
שבלשונם" רח"ל, שזה מושך את כל תגבורת הדינים ה'
ישמרנו, וכמ"ש בסוגיא דפרק הניזקין (גיטין נה:) "אקמצא
ובר קמצא חרוב ירושלים וכו'".
לפיכך צריך בימים הללו זהירות יתרה בענינים שבין
אדם לחבירו החמורים, ואפילו התלמידים והבנים לצורך
חינוכם אסור להכות, על אחת כמה וכמה בין איש לרעהו
שלא להכות חלילה, ושלא לקנטר במריבה וכעס
ומחלוקת הס מלהזכיר! - כי אם בקירוב לבבות בנועם
ובשלום! ובריבוי 'אהבת חינם' בין ישראל יתוקן עוון,
ונראה מהרה בבנין ציון וירושלים אמן.
***
סיפר לי הגאון הרב יעקב אליעזר שוורצמן שליט"א,
ראש ישיבת לייקווד שבירושלים עיר הקודש, עובדא
נפלאה מזקנו הגדול מרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
פעם אחת, בעת שעסק רבי איסר זלמן בחיבורו
המפורסם "אבן האזל" על הרמב"ם בחלק 'מדע-אהבה',
הגיע לבירור זמן קריאת שמע ותפילת שחרית. ולאחר
שהעמיק בעיון ההלכה ובירורה המקיף כדרכו בקודש,
העלה מסקנתו בדעת הרמב"ם שזמן קרי"ש ותפילה הנכון
לכתחילה, הוא בעת נץ החמה דייקא כוותיקין, והתפילה
שלא כוותיקין הרי היא בדיעבד גמור. (עיין מ"ש באבן האז"ל בפ"א
מהל' קרי"ש הל' יא-יב).
דרכו של ר' איסר זלמן היתה מאז ומתמיד להתפלל
שחרית בבית הכנסת המרכזי שבשכונת "בתי ראנד" ('ראנד
שול'), שם היו מתפללים שלא כוותיקין, אלא מאוחר יותר.
- לאור מסקנתו המחודשת בדעת הרמב"ם, הוחלט
בדעתו שיש מקום לחוש למעשה לשיטת הרמב"ם, ומן
הראוי להחמיר להתפלל תפילת שחרית כוותיקין!
ואכן קבע עם הבחור העוזר, תלמידו שהיה ישן בביתו
ומסייע לרב ולרבנית בכל הנצרך להם, שלמחרת בבוקר
יקומו בהשכמת הבוקר, כדי ללכת לתפילת שחרית
כוותיקין.
לפנות בוקר הקיץ הבחור בשעה היעודה, והנה רואה
הוא שר' איסר זלמן כבר קם מזמן, והוא מתהלך בביתו
אנה ואנה, כחושב ומתחבט בענין קשה וסבוך. הבחור
הזדרז והכין עצמו ליציאה לדרך, וכשראה שהראש ישיבה
מתעכב, ניגש אליו ביראת הכבוד והעיר לו בעדינות
שהשעה מתאחרת, ואם נמתין עוד הרי נפסיד את המנין
של וותיקין!
לפליאתו, ענה לו ר' איסר זלמן בגאונות ישרות מידותיו
המתוקנות: "התבוננתי היטב בדבר, והגעתי למסקנא
שלא להתפלל בנץ!" - ופירש טעמו: הנה בבית הכנסת
שבבתי ראנד שם אני מתפלל בקביעות זה רבות בשנים,
יש מנין קבוע של יהודים טובים מן השכונה, שהתרגלו
במשך השנים בכמה דקות הספורות שלאחר התפילה,
תוך כדי קיפול הטלית והתפילין, שמברכים איש את רעהו
בברכת "צפרא טבא!", ודורשים ומתעניינים איש בשלום
רעהו, כאשר מצוי בבתי כנסיות של מניינים הקבועים בכל
יום. - והנה ערכתי חשבון נפשי, שישנם שם כמה יהודים
שנהנים מאוד כשהראש ישיבה שואל בשלומם ומתעניין
בטובתם, וקשורים עמי בעבותות אהבה בקורות חייהם
וענייני מלאכתם וכיוצא, והשיחה פורתא הזו שלאחר
שחרית נוסכת בהם כח ועידוד רב! - ועתה אם אפסיק
להתפלל שם, אגרום להם חלישות הדעת, ואגזול מהם
את החיזוק וההנאה הזו שיש להם בפתיחת יומם...
עדיף לי אפוא - סיים ר' איסר זלמן - לוותר על
'לכתחילה' של הרמב"ם, העיקר שלא לגרום צער ואכזבה
וחלישות הדעת לאיש ישראל!!!
צא ולמד, עד היכן מגעת עדינות נפשם, ומידותיהם
הטובות והמושלמות של גדולי ישראל!!!
[קובץ "כלליות" דף ר"ד - מתוך שיחה (בשידור) בלונדון אור לי"ג סיון
תשס"א]
***
מסופר על הגה"צ המפורסם רבי חיים שאול דוויק הכהן
זצוק"ל, מגדולי זקני המקובלים הספרדים בירושלים עיר
הקודש ת"ו, בישיבת המקובלים 'בית א-ל' תכב"ץ (תכונן
בצדק). שהיה מאושפז בביה"ח 'שערי צדק' ופעם אחת
הגיע לבקר אצלו הגה"ק בעל "דברי יואל" מסאטמאר
זצוק"ל, באחת מנסיעותיו בארץ הקודש.
ובהיות שלא הכיר המקובל הזקן (שעלה מארם צובה) את
שפת ה'יידיש' של יוצאי אשכנז, דיברו ביניהם בסוד שיח
שרפי קודש בלשון הקודש. - אך המקובל הזקן היה מדבר
בהברה ספרדית כדרכו, ואילו הרבי הקדוש הגם שדיבר
באותו לשון הקודש, הברתו היתה כשל חסידים בהברה
אשכנזית. - וכך יצאו כמה עניינים שלא הבינו זה את זה
במדויק, עד שהיו חוזרים ומפרשים את עצמם בשפה
ברורה, ובאהבה עצומה, והערכת כבוד התורה הדדית,
כדרכם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם (ברכות
סד.).
הם שוחחו בדברי תורה רבים בהלכה ובאגדה, ובעניינים
העומדים ברומו של עולם, עד שיצאו הדברים מפורשים
כשמלה, מאירים ומשמחים.
בסיום הביקור ההיסטורי הלז, ביקש הרבי מסאטמאר
ברכה מן המקובל הזקן (שהיה 'סגי-נהור' בערוב ימיו), אך רבי חיים
שאול הבין שברצונו של הרבי לברך אותו, ותיכף ומיד
התכופף והרכין את ראשו בהכנעה מופלגה, כדי שיניח
צדיק ידי קדשו על ראשו ויברכו, כאשר נהוג אצלם
להאציל הברכה בסמיכת ידיים על הראש.
הרבי נזדעזע קלות, ואמר בסערת נפש: חלילה! לא לזה
נתכוונתי, אלא בהיפוך! שהרב יברך אותי... - נענה רבי
חיים שאול בשיא הפשטות, ואמר: טוב, אם כך כופף אתה
את ראשך! והניח שתי ידיו הקדושות על ראש הרבי ובירכו
ברוב התרגשות, ולא היה ניכר אצלו שום נפקא מינא כלל,
אם הוא המברך או המתברך...
כשיצאו לדרכם, הפליא הגה"ק מסאטמאר בפני אנשי
לווייתו את ענוותנותו העצומה של המקובל הצדיק, שלא
עשה שום עסק כלל מן השינוי והמהפך הקיצוני שבין
מברך למתברך... ואחת היה לו בפשטות מוחלטת, אם
צריך הוא להרכין ראשו ולהתבטל, או שהשני ירכין ראש
בפניו להתבטל אליו... ואמר הרבי הקדוש שזו היא תכלית
שלמות מידת ההשתוות!!!
[קובץ "כלליות" דף רמ"ד - מתוך שיחה לבחורי ישיבת מיר, טבת תשס"ב]
***
סיפר לי איש יהודי יקר מזקני ירושלים, ה"ה מוהר"ר
ישראל קליין זצ"ל. - יהודי ניצול שואה מזקני חסידי
בעלזא, שעבר 'שם' שבעת מדורי גיהינום ועמד בכולם
בגבורה, וזכה לשרוד ולהימנות בין המעטים שבמעטים
שנשארו בארץ החיים.
באחת השיחות שהיו לי עימו בסיפור קורות חייו מימות
הזעם, נפתח ליבו בפני, ושח ואמר: "האמת, שלפי עניות
דעתי אוכל לכוון טעם הזכות שעמדה לי, להינצל מן
התופת". [על דרך שמצינו בחז"ל ובספרים (עי' זוה"ק ח"ג
קכב.), שהיו אומרים: "דין הניא לי" וכיוצא].
וטיב גופא דעובדא, שפעם אחת פגש רבי ישראל
במחנה העבודה הנאצי ביהודי חלוש ותשוש, שהיה 'נפוח
כפן' ל"ע, כאשר היה מצוי רבות במחנות אנשים שגוועו
ברעב רח"ל. והיה אותו יהודי על סף 'בולמוס' קשה,
שכנראה זה כמה ימים שלא בא שום דבר מאכל אל פיו!
ועמד בשארית כוחותיו האחרונים על יד 'פח אשפה' גדול
שבקצה המחנה, ונבר וחיפש בתוכו, אולי יעלו בידו טיפין
שיריים של אוכל...
נכמרו רחמיו של ר' ישראל על שפל הנורא של איש
ישראל קודש, שבקושי מחזיק נשמתו באפיו! הוא ניגש
אליו ברוב חמלה ואהבה, ושאלו: "אמור נא איש יהודי!
במה אוכל לעזור לך?" - היהודי המסכן הופתע לגלות
מעט רחמים וחנינה בתוך ים אדיר של אכזריות שטנית
והתנכרות מוחלטת... וענה בלחישה כשבקושי מצליח
להניע שפתיו: "אֶפֶּעס עֱסְהין"... [משהו לאכול!].
הצטער מאוד ר' ישראל שלא היה בידו ולא כלום! ואף
הוא היה איתו עימו באותה צרה... אך ליבו יצא מקרבו
למראה איש ישראל המתייסר כל כך, ומעיו המו עליו! הוא
פנה אפוא אל האיש וכה אמר לו: "ראה נא אחי יקירי,
אהובי כנפשי! לדאבוני, אין לי כלום ממש, אף לא גרגר
אחד להצלתך, הלא שנינו יחדיו כאן נתונים באותה
סירה... ובאותה צרה! אבל דבר אחד כן יכול אני להעניק
לך, ואף בשפע רב! - אהבה עזה ושופעת [ליב-שאף!] על
היותך איש ישראל קודש! ועל שאתה יהודי כמוני,
ונשמותינו אחת הם!" - ותיכף תפסו לאותו מסכן בישא
בשתי ידיו וחיבקו ונשקו באהבה עזה ועצומה, עד שהחלו
שניהם בוכים ברוב דמעות והתרגשות, ותוך כדי בכייתם
היה זועק לו: "איך האב דיר ליב! דו ביזט איוד! איך האב דיר
ליב!" [אני אוהב אותך, אתה יהודי, אני אוהב אותך!].
כך עמדו שניהם יחדיו מתרפקים זה בזרועות זה,
ומוצאים לעצמם פיסה של אנושיות ורחמים בתוככי
הגיהנם הנורא! - לאחר מכן כשעזבו, הדגיש לו שוב: תדע
נאמנה, שאף כאן בשפלות היותר גדולה של ישראל,
הקב"ה אוהב אותנו! כי אנחנו בנים יקרים ואהובים שלו!
והנה לפלא גדול היה, שמכוח אותה אהבה גדולה
וחמימות הלב, התאזר עוז אותו יהודי שהיה כבר ממש על
סף מוות, ומכוח אותו חיזוק עצום שנטע בו החזיק מעמד
עד שהגיע איזה דבר מאכל לפיו!
ומאז כמו נכרתה ברית אהבים ביניהם, ונעשו חברים
קרובים בדם ונפש כל ימות הזעם, ויחדיו עמדו בכל
הגזירות הקשות, ומחזקים זה את זה! - ושניהם יחדיו
שרדו את התופת, ונשארו בארצות החיים בחסדי השי"ת
הנאמנים עליהם, והקימו משפחות גדולות וענפות, בדור
התקומה שלאחר המלחמה!
- מכאן ראיתי, סיים רבי ישראל לפני את סיפורו
המרתק, שכשמרחמים ואוהבים איש ישראל באמת
ובתמים, הרי זה ממתיק כל הדינים הקשים. כמ"ש (שבת
קנא:): "תניא רבן גמליאל ברבי אומר, 'ונתן לך רחמים ורחמך
והרבך' (דברים יג, יח), כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן
השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן
השמים". - ובכן היה תולה ר' ישראל שבזכות אותה אהבה
ורחמים שהיה ביניהם במחנות, ניצלו ושרדו לחיים!
כשהתבוננתי בדבריו ביני לבין עצמי, הגעתי למסקנא
שבאמת גם כיום נתונים אנו במצב של 'שואה רוחנית' רחמנא
ליצלן כידוע. - ובמה אפוא נוכל לחזק עצמנו, להינצל
ולשרוד ברוחניות, ולחיות כאיש ישראל ישר ונאמן? - בכח
"אהבת ישראל!", כאשר נאהב ונקרב איש את רעהו באהבת
חינם, לחזק ולעודד תמיד "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו
יאמר חזק!" (ישעיה מא, ו).
ובדרכי אהבת חינם ושלום ורעות נזכה מהרה לצאת מגלות
המר, להחיש גאולתנו ופדות נפשנו, בבנין בית קדשנו
ותפארתנו, עם משיח צדקנו במהרה בימינו. - אמן.
[קובץ "כלליות" דף קע"ח - מתוך שיחה בכולל "מעדני השולחן" בית שמש,
כ"ח טבת תשס"א]
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
