"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל"  ביום -ואפילו בשבת [שבת,קל"ב]

לולא לימוד זה, לא היה ניתן למול בשבת, שהרי מוציאים דם וזו אחת מל"ט מלאכות [חובל-שוחט]. הואיל והלימוד מבוסס על "ביום השמיני", לכן רק מילה שנעשית ביום השמיני בוודאות דוחה את השבת. ברית שנדחתה מסיבות רפואיות או משקל ירוד, אינה מתקיימת בשבת גם אם יהיה זה היום הראשון שניתן לבצע בו את המילה. וכן כאשר רגע הלידה [=יציאת הראש] התרחש בזמן גבולי -בין בכניסת השבת ובין ביציאתה, המילה תידחה ליום ראשון כי יש להחמיר באיסורי שבת. בכל מקרה גבולי יש להיוועץ בפוסק או במוהל, כי זמן שקיעת החמה עשוי להשתנות ממקום למקום, וכן יש פערים בזמן בין השמשות בהתאם לעונות השנה.

תינוק שנולד בניתוח קיסרי אינו נימול בשבת וביו"ט שכן אימו אינה בכלל טומאת יולדת [אלא נדה]. לפי זה, אם נולדו תאומים בשבת, הראשון בלידה רגילה והשני "נתקע" ונאלצו לנתח, רק הראשון ימול בשבת, והשני ביום ראשון. ברם, לידת ואקום או מלקחיים נחשבים כלידה רגילה.

מילה בזמנה דוחה שבת, אולם אין הדבר כולל את הפעולות שמסביב. לכן אין לטלטל אביזרים במקום שאין עירוב. במקרים בהם יודע המוהל שעריכת הברית בשבת תוביל לידי חילול שבת נרחב, האם מוטב לדחות הברית? הפוסקים סוברים שלא לדחות, והמוהל יסביר להורים בדרכי נועם את חומרת הדבר, ויוכל להציע להם לפצל את הסעודה ["האירוע"] ולקיימם ביום ראשון. 

כאשר הברית נדחתה, כתב התשב"ץ שאין למול ביום חמישי [או שישי] משום שגורמים מראש חילול שבת בשל הצורך לטפל ביומיים שאחרי. כך פסקו להלכה מגדולי הפוסקים הספרדים [יבי"א,ה,יו"ד,כ"ג]. ברם דעת הפוסקים האשכנזים, בעקבות הש"ך [רס"ו,סקי"ח] והמג"א[של"א,סק"ט] שאין להקפיד על כך.