בס"ד

יש אכילה ויש אכילה...

ידע האדם שיש על מעשיו, ולו הקטנים ביותר, השפעה  גדולה על הנעשה בעולם.

ככל שהאדם ירבה במצוות, בלימוד תורה ובמעשים טובים השפעתו על מהלך העולם גדלה, וכן להיפך, העבירות ואפילו הקטנות ביותר הן בעלות כוח הרסני, וכן כתב הרב קוק[1]: "בכל דבר הלכה פרטית, זורח אור עליון הבלתי מוגבל, המוסר האלוקי הוא מוצץ מכל דין פרטי".

בעניין זה, מיוחד הוא פסח מכל המועדים. בו אפשר בו לקנות קניינים רוחניים רבים, שהרי המצוות שיהודי יכול לקיים בחג זה רבות הן.

לכאורה בחג הפסח ישנן מצוות הדורשות מאמץ קטן בלבד בקיומם ואיננו מבינים את מהותם והשפעתם, אולם ביכולתן של מצוות אלה להשפיע לקירוב הגאולה ולהכריע את העולם כולו לכף זכות, כמאמר חז"ל[2]: "לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה".

 עניין האכילה תופס בפסח מקום נרחב. אנו צריכים לאכול מצות, לאכול מרור, זרוע, ביצה, ארוחה דשנה, לשתות יין וכו'...

בסוף ספר מסילת ישרים מבאר הרמח"ל[3] את מהות ההבדל בין האדם הטהור לבין הקדוש. בהסברו למהות ההבדל בין שני סוגי האנשים מתייחס הרמח"ל לעניין האכילה. על פי הסברו, לאדם הטהור אין עניין והנאה באכילה ובשתייה ואם היה יכול היה נמנע מהן, לעומתו האדם הקדוש הגיע למדרגה גדולה יותר, והפך את אכילתו לדבר קדוש ומרומם. כל אכילה מותרת הופכת אצל האדם הקדוש לפעולה המרוממת את הנפש. זוהי המעלה הגדולה והמשובחת באכילת האדם אע"פ שיש בה לכאורה עבדות גבוהה.

אל לנו לחשוב שמעלה זו שייכת רק  לאדם הקדוש והשלם, אלא שומה עלינו לדעת שגם בכוח אכילתנו שלנו, לטפח ולחדש מעלות באדם בשכל, בגוף ובנפש.

התורה מצווה אותנו בפסח על אכילת מצה, בגלל היתרון הרוחני שהיא מקנה לאוכליו. בספר הזוהר נקראת המצה "מֵיכלא דמהימנותא" - מאכל האמונה, ו"מיכלא דאסוותא" - מאכל המרפא. ההסבר לעניין הוא שבזמן יציאת בני ישראל ממצרים הם לא הכירו את עיקרי האמונה בבורא העולם, ולכן הקב"ה ציווה אותם לאכול מצות, כרפואה למצבם. גם מפשט הפסוקים ניתן להתרשם שהתורה מייחסת למצה סגולות רוחניות: [4]"וזבחת פסח לה' אלוקיך... שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני... למען תזכר את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך", ומדגיש רש"י: שמתוך אכילת קרבן פסח והמצה, תזכור תמיד את יציאתך הניסית ממצרים.

עלינו לזכור שלאכילת המצה, בנוסף לסיבות הידועות לנו כזכירת לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים וזכירת הגאולה שהתרחשה בזמן קצר שלא הספיק בצקם להחמיץ בו, קיימות סיבות עמוקות יותר, שהרי כמו לכל המצוות קיימים טעמים נסתרים וגדולים שאפילו הגדולים ביותר התקשו בהבנתם, כמאמר ריה"ל בספר הכוזרי[5] "הדברים המכינים לקבלת הרשמים האלוקיים ההם אינם בתחום ידיעת האדם, ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם... לכל יש צורך בידיעה האלוקית".

לעומת המצה שאכילתה בפסח יש בה כדי לרומם, לגדל ולקדש את האדם, הרי שחמץ בפסח גורר אחריו השפעות שליליות והרסניות. 

במסכת פסחים[6] פוסק רבא הלכה שחמץ בפסח אסור במשהו, ז"א אין שיעור מסוים שלמעלה ממנו האדם מתחייב ועובר באיסור חמץ.

הלכה זו מעוררת את השאלה, מדוע שונה חמץ בפסח מאיסורים אחרים ששם השיעורים מפורשים וממילא גדולים יותר, ולמה לא יתבטל כדרך כל האיסורים?

תשובת המהרש"א[7] לעניין היא שאין לאפשר קיום של חמץ כלל מכיוון שהשאור שבעיסה הרי הוא כיצר הרע המגלם בתוכו את כוחו של שרו של עשיו, ולכן עלינו לאסור קיום כלשהוא של חמץ.

תשובה נוספת לעניין כותב הרב שאול ישראלי[8] זצ"ל, שהחמץ הוא אינו חומר סטטי אלא הוא במהותו חומר פעיל, תוסס ומתסיס, מנגע את כל סביבתו ומדביק אותם בתסיסתו. חומר מעין זה אינו יכול להתבטל, וגם בכמות קטנה ביותר עלול הוא להחמיץ הכל ולקלקל הכל. על כן איסור חמץ הוא אפילו במשהו.

חג הפסח מלמד אותנו שקיימת חשיבות לא רק למהות המאכל שהאדם אוכל, אלא גם לאופן ולדרך בו האדם אוכל את אותו המאכל. 

בליל הסדר חייב האדם לאכול כאשר הוא מסב על צד שמאלו, כדרכם של בני חורין[9].

בעניין הלכה זו נשאלת השאלה מדוע ביקשו חכמים להזכיר לנו את היותנו בני חורין דווקא בדרך זו ולא ע"י דרכים לכאורה טובות יותר כאכילה בכלים יקרים או ע"י צפייה בסרט?

התשובה לשאלה היא שבכוחה של ההסבה להשפיע על נפש האדם להרגיש כבת חורין אע"פ שייתכן שהוא עצמו חושב שאינו מרגיש כך.

ראיה לדבר מצאנו בעניין אישה סוטה.

בתהליך הבירור באישה סוטה מצווה בעלה של האישה להביא עבורה קורבן של מנחת קנאות.

מרכיביה של מנחה זו שונים משאר מנחות. מנחתה של אישה סוטה מורכבת מקמח שעורים ולא מסולת חיטים, שהרי עשתה מעשה בהמה, ולכן עליה להביא מאכל בהמה ולא מאכל אדם. מנחתה חסרה מלבונה שהיא זיכרון אימהות, שהרי היא לא עשתה מעשה אימהות. וכן אין במנחת האישה שמן, מכיוון ששמן מסמל אור ומעשה הוא חשוך ובמקום חושך.

שינויים אלה במנחת הקנאות של האישה הסוטה מתקיימים על אף שייתכן שהיא כלל אינה מודעת למרכיבים המאפיינים מנחה רגילה ולמשמעות שינויים אלה, מכיוון שהידיעה על חיסרון מנחתה מקורה בנפשה של האישה.

כך הדבר גם בענייננו, ההסבה השפעתה היא על נפש האדם על אף שלכאורה חושב הוא שאינו מבין את משמעותה.

יש אכילה ויש אכילה... [10]"הנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש...".