וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר... זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ויקרא ו' א' - ב').

   עד כאן הקדמתנו הקצרה והפשוטה, אלא שלסניור מושיקו יש קושי בהבנת הדברים ואין הוא זוכה להבין "מה כל כך מיוחד בלהביא קורבן עולה" - ובכלל מה כל כך מקודש בלהביא קורבן, יהיה הקורבן אשר יהיה!

   א) הרי בסך הכל מדובר בכבש עממי עם זנב מטולטל שעשה כל היום מֵ..הֵהֵה ואכל חסה והשתזף בשמש... כבש שמעולם לא פעל ישועות ולא חולל נפלאות וגם אין לו זכות אבות... כבש נטול השכלה שלא יודע להגיד "אני רעב" בצרפתית - ולא לשיר בערבית... ואת הכבש הפשוט הזה מקריבים על המזבח ועושים ממנו עסק רציני. ומה כל כך מיוחד ונעלה כאן?

   ב) גם אם יש איזו מעלה וייחוס לכבש שזכה לכתר "קורבן עולה", עדין לא מובן מה הקשר של זה לאדם. שהרי להקריב קורבן זה רק עניין של תקציב וקצת פרוצדורה (לעשות לכבש מקלחת ולהזמין לו מונית שתיקח אותו מהדיר לבית המקדש) ובעצם אין כאן שום השקעה מיוחדת. אם כן כיצד יתכן שהאדם היהודי המביא קורבן מקיים בכך מצווה נשגבה ביותר - אשר נאמר עליה "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' " (ויקרא א' ט')?

   אין ספק ששאלות אלו יפות ונפלאות - אלא שהתשובה עליהן הרבה יותר יפה, והיא גם מאוד עמוקה.

   חכמנו ז"ל מגלים לנו שאדם שמקריב קורבן זה לא רק טקס גשמי, אלא הרבה מעבר לכך! באמצעות הקורבן האדם מעביר לבורא שדר ומסר ומראה לו את אהבתו העזה עד כדי מסירות נפש - ובעצם הקורבן המוקרב הוא כביכול תמורת האדם שהביאו ומה שנעשה בקורבן כאילו נעשה באדם עצמו (עיין רמב"ן ויקרא א' ט'), ממש כמו שראינו בעקידת יצחק. מה ראינו שם?

   בורא עולם ניסה את אברהם אבינו בעשרה ניסיונות - כאשר הניסיון העשירי היה 'עקידת יצחק', בו הבורא ביקש מאברהם לקחת את היקר לו מכל, את הבן היחיד שלו (מאשתו שרה) שהבורא הבטיח לו בעבר שהוא זה שאמור להמשיך את שושלת אברהם וממנו אמורים לצאת כלל עם ישראל, לקחת את יצחק ולהעלות אותו "לקורבן עולה".

   (בורא עולם ציווה את אברהם רק "להעלות" את יצחק על המזבח - אך לא ציווה לשחוט אותו חלילה. אלא שהוא לא נתן לאברהם להבין את הנקודה הזו כדי להעמיד אותו בניסיון, ובשכר זה לרוממו ולתת לו שכר נצחי עצום).

   כתוב בחז"ל שבאותו רגע ששמע אברהם את הציווי בערה בו אהבת ה' ונפשו כל כך השתוקקה לקיים את המצווה הזו, עד כדי כך שהוא השכים בבוקר מוקדם ולא התמהמה עם הציווי הזה אפילו לרגע!

  אך כאשר אברהם יצא לדרך כדי לעקוד את בנו - הוא עבר מלחמה עצומה עם יצר הרע וחילותיו! מובא במדרשי חז"ל שהיצר הפך את עצמו לנהר גועש וניסה למנוע מאברהם את הדרך - ואברהם נלחם עם נחשול המים וכו', והנה סוף סוף הוא מגיע להר המורייה ובונה את המזבח ועוקד את בנו, הוא נוטל את הסכין וכבר בא לשחוט, ולפתע... וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם... אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: (בראשית כ"ב י"א י"ב).

   בורא עולם מודיע לאברהם שהוא עבר את הניסיון בהצלחה ואפשר כבר להוריד את יצחק מעל המזבח. נו, יש בשורה יותר טובה מזה לאברהם?

   אלא שחכמנו ז"ל מגלים לנו שאברהם לא וויתר, והוא אמר לעצמו כך: אמת! הבורא מצווה אותי להוריד את יצחק מעל המזבח - וברור שעלי לבצע את הפקודה. אך מה יהיה על כל ההכנות הנפשיות שהשקעתי בעניין? הרי התכוננתי מעומק ליבי למסור את היקר ביותר שיש לי למען הבורא, ואני חפץ לממש זאת בפועל. אם כן כיצד אעשה זאת? לפתע אורו עיניו...

   וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ (בראשית י"ב י"ג), ומבואר בחז"ל שאברהם הקריב את האיל תמורת בנו יצחק - וכל מעשה שהוא עשה בקורבן הוא אמר לפני כן כך: "בורא עולם, יעלה לפניך כאילו עשיתי את המעשה הזה ביצחק בני - כדי לעשות נחת רוח לפניך".

    אמת, אברהם אבינו הקריב בסוף איל, אך הוא עשה זאת עם כל המסירות נפש וההתלהבות שהיו לו בעקידת בנו יצחק - והוא הכניס את האיל תחת נפשו של יצחק ממש.

   ראו זאת מהשמים ואמרו: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי... כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם... עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

   והשאלה נשאלת: א) מדוע רק לאחר הקרבת האיל המלאך מברך את אברהם? ב) מה פשר המילים שאמר המלאך "כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"... מדוע הוא לא הסתפק במה שהוא אמר בהמשך "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ"?

   התשובה מאוד עמוקה! הניסיון של אברהם לא נגמר כאשר הוא העלה את יצחק לעולה ואחר כך הוריד אותו, אלא הוא הסתיים אחרי הקרבת האיל.

   בורא עולם בחן את אברהם אם הוא ישמח שפטרו אותו מלהקריב את בנו, או שהוא יחפש דרכים איך להוציא לפועל ולממש את כל ההכנות הנפשיות שהוא עשה לכבוד ה' בניסיון של עקידת יצחק.

   וכאשר ראה המלאך שאין דעתו של אברהם מתקררת עד שיממש את הקרבת "קורבן עולה" של יצחק - דרך הקרבת האיל, או אז תם הניסיון של אברהם, וזה זיכה אותו בברכות שבירך אותו המלאך.

   זה בעצם הייתור בפסוק של המילים כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה - וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. פירוש: בזכות שעשית את הדבר הזה - בזכות "הקרבת האיל", הצלחת לממש גם את הציווי הקודם של וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, שהאיל נכנס תחת נפשו של יצחק.

   כאן המקום להשחיל פרט פצפון המכיל המון וחובתנו להעלות אותו כעת לבמה - בפרט בדורנו הרדוד והירוד, בו כל מיני ליצנים ושוטים מתנגחים בתורה באמצעות כל מיני קושיות מוזרות ומנסים לצנן את העם מעבודת ה'.

   חכמנו מגלים לנו שהנשמה הבהמית של הקורבן שמֵחה על הזכות להיות מוקרבת למען ה', כפי שראינו בתנ"ך בסיפור המפורסם עם "אליהו הנביא ונביאי הבעל" - שאליהו הוכיח לכולם שה' הוא האלוקים על ידי ירידת אש מהשמים ששרפה את הקורבן וכו' (מלכים א' פרק י"ח), ומבואר שם שהקורבן שנבחר על ידי אליהו 'שמח' על הזכות לקדש את ה' - ואילו הקורבן השני שנבחר למען העבודה זרה 'הצטער' ולא הסכים ללכת ואליהו היה צריך לנחם אותו ולהודיעו שגם באמצעותו יתקדש ה', כמובא בחז"ל בהרחבה (עיין רש"י ורד"ק שם בפסוק כ"ו). 

   זו בעצם התשובה המדויקת לאותם תימהונים שטוענים שלשחוט בהמה כדת משה בהידור ודקדוק - זו התעללות... הם טוענים עלינו "מי התיר לנו לבצע זאת" והאם ביקשנו לפני כן את רשות הבהמה וכו'...

   התשובה עבורם ברורה: "מצוות השחיטה" שמתבצעת בבהמה וכן "הברכות" שמברכים עליה בשחיטה ובאכילה - מרבים את שבח ה' בעולם והבהמה שמחה בכך, כפי שראינו בסיפור לעיל עם אליהו הנביא שהבהמה חשה בעניין. [מה גם שזה מוביל אותה לתיקון ולבירור הנ"ל], ובפרט אם מגולגל בבהמה נשמה - אזי הנשמה מגיעה על ידי זה לתיקונה וזוכה לצאת מהגלות ולהיכנס בשערי גן עדן. היש חסד עצום ונשגב מזה?

   עד כאן ביארנו את מעלת הקורבנות ואת מה שמסתתר מאחריהן, הבלטנו בהרחבה את המסירות נפש של האדם שהוא מביע לבורא דרך הקורבן, והשכלנו להבין 'שקורבן עולה' הוא הקורבן המעולה והמובחר ביותר מכל הקורבנות (רבינו בחיי ויקרא ו' ב'), ובאמצעותו האדם מגיע אל הפסגה ומביע לבורא מסירות נפש מלאה "למען שמו באהבה" - וללא כל טובת הנאה.

  לאחר שהבנו זאת, הדרך סלולה בפנינו להבין את הפנינה הזרועה בפסוק שפתחנו בו בראש המאמר, ונזכה בעזרת ה' להבין כהוגן את הרמז הטמון בו, וברשות הקוראים החביבים נגיש את הדברים בצורת שאלה:

   בעבר היה בית מקדש ובני ישראל יכלו להביא קורבן עולה ולהעפיל אל הפסגה בעבודת ה'. אך מה נעשה אנו שלא זכינו למתנה הנפלאה הזו של בית המקדש? כיצד באפשרותנו לרכוש את עבודת ה' המושלמת שטמונה בקורבן עולה?

   זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה - יהודי יקר! דע לך שהרמה הגבוהה הזו של עבודת ה' אשר מְכוּנַה "תורת העולה", החיבור הנשגב  ביותר עם הבורא, את כל זה ניתן להשיג בשלושה דרכים נוספות. כיצד?

   1) הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ - מרמז על "מסירות נפש" ועקידת הרצונות של האדם למען הבורא ומצוותיו.

   אדם שמתאמץ בעבודת ה' ומשתדל לעשות נחת רוח לבורא ומקריב בשביל זה את נוחותו ורצונותיו ונותן את עצמו וכל מה שיש לו לבוראו, הרי שזו מסירות נפש מושלמת ברמה הגבוהה של "תורת העולה" - וזה חשוב בשמיים לא פחות מהמסירות נפש שהאדם מביע לבורא דרך הקורבן.

   האמת היא שזה חשוב הרבה יותר, שהרי כאן האדם מוסר נפש "ממש" ולא רק מביע כיסופין לבורא דרך הקורבן.

   2) כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר - מרמז על הגלות המשולה ללילה (עיין חזקוני ו' ב'). בזמן הזה יש בעולם ניסיונות גדולים באמונה וקדושה - והרבה נופלים בעבודת ה', ובאופן כללי קשה לעבוד את ה' יותר מתמיד. בתקופה זו כל פעולה של האדם בעבודת ה' מקבלת את הערך הגבוה והנשגב בעולם העליון - כמו קורבן עולה, אפילו אם היא מעט חסרה.

   3) וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ - חיי צער וייסורים. אדם שעובד את ה' מתוך ייסורים עבודת ה' שלו מוכפלת פי 100 מעבודת ה' רגילה, כפי שלימדונו חכמנו "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער" (אבות דר"נ ג' ו').

   אכן גדולי ישראל חיו את זה ולא הסתכלו על זה בתור "וורט יפה" ומשחקי מילים, וכפי שרואים בסיפור הבא:

   מסופר על הצדיק רבי אלחנן וסרמן הי"ד תלמידו של החפץ חיים - שבתקופת השואה הארורה התהדקה הטבעת סביבו וסביב בני ישיבתו, ולמרות צדקותם הרבה (וכפי שרואים בהמשך הסיפור) - הם הוצאו להורג בגזירת שמים, ממש כמו שקרה לעשרה הרוגי מלכות.

   מסופר שבשעה שהוצאו להורג רבי אלחנן ותלמידיו, אמר הרב לתלמידיו את המילים הבאות:

   כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופנו על כלל ישראל. עלינו לשוב בתשובה כעת, מיד ובמקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור שבאמת נִהְיֵה מקדשי השם, נלך בראש זקוף, ונזהר שחלילה לא תעלה בנו מחשבה פסולה שהיא בבחינת פיגול הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר, מצוות "קידוש השם", ובעזרת ה' האש שתבער בעצמותינו היא האש שתקים מחדש את העם היהודי (חורבן ליטא, מתורגם מאידיש).

   צדיק עליון זה וחבורת תלמידיו חיו "הלכה למעשה" את כל המאמר הזה. הם הסתכלו על עבודת ה' שלהם "כקורבן עולה" - ולא התבלבלו גם ברגעים הכי קשים, ודרשו מעצמם להיזהר "ממחשבת פיגול" הפוסלת בקורבן.

   אלא שהם גם גילו לנו את אחד הסודות הגדולים אשר אנו יודעים - אך לא תמיד זוכרים. מהו הסוד?

   חיים אנו בתקופה מאוד קשה - תקופה של הסתר פנים וחושך בכל נושא האמונה, תקופה מלאה בקושיות על הנהגת הבורא - וראיית "כאילו" חוסר צדק בכל בעולם.

   אנו פוגשים מצבים קשים של צדיק ורע לו (בני תורה חיים מתחת לקו העוני)... תינוקות נשרפים והאבא שבא להציל נספה עימם (ד' ניסן ע"ב רחובות)...  צדיקים נרצחים (בבא אלעזר)... היכן שאינך מביט היצר מראה לך תמונה של "חוסר צדק" והופך לך את המצב לקושייה על הנהגת ה', ומנסה לבלבל אותך.

   אכן בדורנו ניסיון האמונה הוא קשה ביותר, עד כדי כך שענקי עולם ובעלי מדרגה של "מחיי מתים" מתקופת הגמרא כבר הכריזו על דורנו את המשפט המפורסם "ייתי ולו איחמיניה" (סנהדרין צ"ח ע"ב). ומדוע באמת זה כך?

   משום שהגלות נמשלה ללידה - וכשם שיש "חבלי לידה" כך יש "חבלי משיח", וכמו שברגעים שלפני הלידה הקושי מתגבר - כך ברגעים שלפני ביאת המשיח היצר וחילותיו מתגברים ומפעילים את כל הכוח כדי לשדוד עוד נשמות ולקלקל עוד נפשות ולמנוע מהם את הגאולה שאמורה להפתיע אותנו בכל רגע בעזרת ה'.

   אלא שהבורא הרחום לא נטש אותנו והוא כבר גילה לנו את הסוד הזה שכאשר הקשיים יתגברו זה סימן שהמשיח בפתח - וחכמנו אף גילו לנו סימנים ברורים על כך, ונזכיר את חלקם: החוצפה תתרבה, היוקר יאמיר, המלכות תיהפך למינות, חכמת זקנים תסרח, יראי חטא יִמַאֵסוּ, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מקלל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אוֹיְבֵי איש אנשי ביתו... ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים (סוטה ט' ט"ו, סנהדרין צ"ז ע"ב).

   מי שיחפש משענת אחרת, אין לו סיכוי לשרוד את המצב והוא עלול ליפול בהשקפה ובאמונה. אך מי שישעֵֵן על הבורא וימשיך להאמין בו למרות כל הקושיות - הבורא ישמור עליו ועל צביון אמונתו, ואפילו ברגעים הקשים ביותר היהודי הזה לא יתבלבל כפי שראינו בסיפור המדהים עם הצדיק רבי אלחנן הנ"ל.

   לסיום נעדכן רק פרט קטן: כל הקושיות שיש לנו על ה', יש עליהן תשובה! מי לנו גדול מרבי יהושע בן לוי שביקש מאליהו הנביא להתלוות אליו ולראות את הנהגת ה' בעולם - והיו לו קושיות עצומות ביותר, ולאחר שהוא קיבל מאליהו תשובות "מדויקות" נמוגו כל קושיותיו (הובא בסדר הדורות, ערך רבי יהושע בן לוי, סימן ד, וכן בספר המעשיות של רבנו נסים גאון), המדרש שם פורס בפנינו את הסיפור עם הקושיות והתשובות - ורצונו להחכים אותנו בפרט הנ"ל, ולמען החידוד נדגיש אות שוב:

   בעבר ניתחנו כבר את הנקודה הזו במאמר "העולם לא מנוהל על פי הגיון אנושי אלא על פי חשבון אלוקי" (המאמר נמצא ברשת לכל המעוניין בו), אלא שהנייר צר וקצר ואין כעת מספיק מקום לחזור שוב על התוכן.

   אך מי סובר אחרת?