"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כה, יז)

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" - רש"י מפרש: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו".

עם ישראל לא נוקם ולא פוגע גם בדיבורו, גם כשיש מה לומר, גם כשכולם ייהנו ויצחקו מהאימרה השנונה שלי לא תמיד מותר לי לומר את דברי, ובמיוחד שהצחוק יהיה על חשבון השני.

החפץ חיים בפתיחה לספרו מפרט ביתר הרחבה על מהות זה האיסור, וזהו לשונו: "ופעמים הרבה מצוי עוד לאו אחד, והוא לפי מה שרגילים הרבה פעמים לבזות לחברו במעשיו הראשונים או בפגם משפחה, או במיעוט חוכמתו בתורה, או במלאכתו... אפילו אם הדבר היה בינו לבין עצמו עובר על לאו: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'... וקל וחומר אם היה זה בפני אנשים".

עד כמה עלינו להיזהר באונאת דברים, חושב אדם לעצמו וכי מה עשיתי הלא כולם צחקו כולל האדם שדובר בו... הוא צוחק נכון, אך דע לך שבליבו הוא בוכה, וכי מה רצית שהוא יבכה ברבים שייהפך למסכן? שירסק את שארית הכבוד האחרונה שנותרה לו? הוא צוחק כדי לרפד מעט את המכה שהכית אותו.

רצחת אותו, שפכת את דמו כמו שאומרת הגמרא (בבא מציעא נח, ב): "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים (שהלא רואים שאוזל הצבע האדום מפניו ובמקומו בא הצבע הלבן כצבע המת רח"ל)".

וממשיכה שם הגמרא ואומרת: "דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה... שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו".

מדוע דווקא שלושת בעלי העברה האלו יורדים לגהנום ולא עולים? מהי חומרתם הרבה של אלו השלושה דווקא?

כדי להבין עניין זה עלינו להבין קודם מהי עבירה? מה הפעולה או ההשלכה שפועל בעל העברה?

המהר"ל מסביר שעברה היא פעולה הגורמת למצב של העדר וחיסרון בבריאה. הבורא שברא את כל העולם שלפנינו, הוא זה שציוונו על עשיית מעשים שונים והימנעות ממעשים שונים כדי שהעולם בו אנו חיים יישאר שלם ואף יתגבר ויעלה לדרגות נעלות יותר. כל שינוי מציווי הבורא השונים הינו חיסרון והעדר - או מעצם אי עשיית הפעולה, או אף חמור מכך, עשיית מעשה הנוגד את רצון הבורא, שזהו לא רק חסרון בתוספת הטוב בבריאה, אלא שנעשתה כן פעולה הרסנית שמחבלת בשלמות הבריאה.

ולאותם האנשים שעושים מעשים המחסרים את הבריאה בנה הבורא מקום מיוחד והוא הגיהנום. הגיהנום הוא ביטוי לשיא העדר האפשרי, המגיע לאותם אנשים שפעלו במעשיהם דברים המחסרים את עולמו של הבורא.

"וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז), המלבין פני חברו ברבים - צלם אלוקים נמצא על פניו של האדם, ולכן אומרת הגמרא (סנהדרין נח, ב): "אמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". חלק מהבורא נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, ומי שמבייש את חברו ברבים וגורם שצבע החיות שנמצא על פניו יעלם - אדם זה ביטל את יצירת האלוקים והסיר את צלם האלוקים שניכר על פניו של האדם שאותו בייש, ובכך גרם להעדר וחיסרון בבריה המובחרת והנעלה ביותר שברא הבורא בבריאה, הלא הוא האדם, ולכן עונשו שיהיה בגיהנום, במקום שהעדר לא נגמר לעולם.

עד כמה צריכים אנו להיזהר בעניין זה של אונאת דברים - בכוחנו לבנות ולתקן עולמות ובכוחנו גם להחריב ח"ו. נלמד לנצל את כוחנו לבניה ולתוספת של אהבה, אחווה שלום ורעות המחזקים את נזר בריאת הבורא - "האדם".

הרב ישי שלום, מהספר "המהר"ל על התורה"