"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'” וגו' (ויקרא כה,א-ב). '"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני' (ספרא). התו"כ מלמדת שהפס' בא לומר שהשמיטה מגלה על כל התורה כולה, שנאמרו כללותיה ופרטיה מסיני. אולם מדוע דווקא שמיטה היא המצווה שבה התורה באה ללמד זאת? (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'הקדושה והטהרה' – 'מצות השמיטה – מפגש עם התורה כולה'. וראה ב'תורת המקרא' "בהר" דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א.) אולי אפשר לומר שבכוונה התורה גילתה זאת במצוות שמיטה, כיון שזה בא ללמד על כל התורה שהכל מסיני, ולכן מרמז כאגב על מהות התורה כולה שבאה לתקן את העולם כולו לה', כמו שהיה במעמד מתן תורה שהיה גילוי של עולם מתוקן (עד שחטאו בעגל: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון”' [ע”ז ה,א]). לכן התורה כולה התגלתה אז יחד עם תיקון עולם, שלכן היה גילוי של תיקון לאדם שבטלה המיתה שנגזר על האדם כשחטא בחטא עץ הדעת (ולדעה השניה [בע"ז שם] שבסיני היו במעמד שלא ישלטו בהם, זה כעין לעתיד לבא, שיש גאולה מצרת הגוים, ולכן מרמז על תיקון העולם, ואף מי שמשועבד לאחר כעין שאין לו חיים משלו, ולכן גאולה משעבוד לגוים זה כעין תיקון חיים) וכן תיקון לקרקע שנענשה בעקבות חטא עץ הדעת (על שלא הוצאה בבריאה עץ פרי עושה פרי) – שהר סיני שהוא במדבר פרח ונעשה מרעה (“גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" [שמות לד,ג]. [אמנם כך מקובל לומר שההר פרח בעקבות מתן תורה, שזה הגיוני בשל היותו מקום מדבר שלא צומח בו מצד עצמו, אולם לכאורה בפשטות היה שם קצת מקום של מרעה, שהרי כשמשה היה רועה צאן יתרו הוא הגיע לשם עם הצאן כשרעה אותם במדבר (שמות ג,א)]). שזהו פעולת התורה כולה לתיקון עולם, ולכן התורה כולה – כללותיה ופרטיה נאמרו בסיני. דבר זה מתגלה גם בשמיטה, שהיא בשנה השביעית כשבת: “ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'” (ויקרא כה,ד), שלכן מרמזת על השבת בבריאה, שהיא גילוי הקדושה בעולם, שלכן גם שבת כעין עוה"ב המתוקן: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), שכך שמיטה מרמזת על תיקון העולם. לכן יש בה גילוי של תיקון לקרקע שלא פגומה מהעונש, אלא מוציאה שפע ברכה "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה,כא). וכן שמיטה היא ההיפך משעבוד לגוים, שע"י ביטול שמיטה באה גלות: 'גלות באה לעולם על ... ועל השמטת הארץ' (אבות ה,ט), ולכן דומה לגאולה שלא משועבדים לגוים, כמו בסיני שהיו במעמד שלא תחת יד הגוים: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם”' (ע”ז שם). וכן יש בזה גילוי של אריכות ימים (כעין אי מיתה בסיני, ושלא כעונש מעץ הדעת), שע"י שנמצאים בא"י זוכים לאריכות ימים שלא כחו”ל: 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא' וכו' (ברכות ח,א) [וכן בכלל החטא ממית (שם לג,א), ממילא בקדושה הגדולה של השמיטה ודאי יש משום הבאת אריכות ימים ע”י ריחוק המיתה]. ממילא לכן בשמיטה יש גילוי כעין הגילוי שהיה בסיני, ולכן דווקא בה ראוי להדגיש את הקשר למתן תורה בסיני שקשור לתיקון העולם. (נראה שבשנה השישית עושה פי שלוש, שזה כעין רמז ליום השלישי בבריאה שבו נברא הצומח [ולכן מצמיח פי שלוש], שאז חטאה האדמה, וביום השישי שבו חטא האדם, ולכן יש גילוי כנגדם בגילוי של תיקון עולם, וכן בסיני היה זה ביום השישי בסיון שהוא החודש השלישי [וכן לאחר התקדשות של שלושה ימי ההגבלה]). עוד נראה שדווקא נאמר בשמיטה, שהיא הגילוי של מציאות בנ"י בא"י, שהתחייבו דווקא לאחר שכבשו וחילקו והוברר לכל אחד מקומו בא”י, כמו שמביא מיד הספרא לאחר הדרשה של הקשר בין סיני לשמיטה: '"כי תבאו...". יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" – ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" – ולא עמון ומואב. מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו – יכול יהיו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר "שדך" – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. "כרמך" – שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו' (ספרא). שכך התורה קשורה במיוחד כשאנו בארץ, שבחו”ל המצוות כעין רק משום זכרון: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים' וכו' (ספרי "עקב”, מג), ולא רק עשיית המצוות, אלא אף לימוד התורה עיקרו בא"י (שזה מובן כיון שהתורה נתנה לנו כדי לקיים את המצוות ['הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וא"ר יוחנן: הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם' (יר' ברכות א,ב)], ממילא אם המצוות קשורות בא”י אז גם התורה), שכך משמע מהספרי: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (ספרי שם), משמע שר"י מחבר בין התורה והמצאותנו בא"י. לכן דווקא בשמיטה שבה מתגלה בעוצמה עניין ישוב בנ"י בא"י, בה מתגלה עניין כל התורה. וזה מתגלה בהקשר לכללים ופרטים, שהכללים כעין גילוי של לימוד התורה, שהרי אין את הפרטים לביצוע, והפרטים זהו מצוות התורה לעשיה. אולם נראה יותר מזה, שיש בזה משום הדגשה שכל מצוות התורה קשורות לא"י, שזה ע"י הגילוי שכל התורה היא אחת, ויש בה מצוות שגילויים רק בא"י, וממילא זה מגלה שכל התורה עיקרה בא"י (כמו שאומר הרב חרל"פ זצ"ל). לכן בשמיטה שהיא גילוי של מצוות התלויות בארץ (ועוד שבה במיוחד מתגלה קשר של ישוב גמור בא"י, שחל כשכל אחד יודע את מקומו), בה מתגלה כללים ופרטים מסיני, שהתורה נתנה לנו במתן תורה בשביל קיומה בא"י, וזה מתגלה בעניין כללים ופרטים כעין רמז שכלל התורה ששייכת במיוחד דווקא בא"י מתגלה ע"י הפרטים – הבודדים שחלים רק בא"י, שכך פרטים אלו מגלים על כל התורה כולה (הכללים) שעיקרה דווקא בא"י.