"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹודֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ... אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ג-ד)

פרשת השבוע "אמור" מציגה את קדושת הזמנים, הלא הם השבת והמועדים.

הרמח"ל בספרו דרך ה', בפרק העבודה הזמנית, כותב: "בבחינת הזמן סידרה החכמה עניין ימים של חול ושל קודש... והנה זו מתנה גדולה שנתן הקב"ה לישראל היות שרצה שיהיו לו עם קדוש... ואולם הנה העסק בעולם מקשר את האדם בחומריות ומשפיל עניינו ומורידו מן המעלה והיקר שהיה ראוי לו, ומזה צריך שיתנתק בשבת... כן הוצרכנו להינתק מן העסק העולמי, וכפי זה הוא איסור המלאכות בהם".

הרמח"ל מתייחס לעיקרון הימים המקודשים, שמטרתם לחנך את האדם לכך שישנם זמנים בהם צריך הוא להתנתק מעסק החומריות ולפרוש מעסקיו הגשמיים. זהו יסוד הקדושה המסתתר בקדושת הזמנים המבטאים פרישות מענייני העולם הזה, הבאים לחנך את האדם, שיש צורך בהתנתקות בזמנים מסוימים, אותם שיערה החוכמה העליונה, מן העולם החומרי, כגון פרישה מעשיית מלאכות בשבת. פרישה זו מטרתה למנוע מהאדם להפוך לעבד המשועבד לעולם, ולקשור את האדם לחיי הרוח.

גם ספר החינוך (מצווה לב) בהתייחסותו לאיסור המלאכות בשבת כותב דברים דומים: "שהטעם למצווה זאת כדי שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד יום השבת... ולהטעין את הנשמה במזון רוחני, כדי שלא נאבד חס ושלום את האמונה ונתעסק רק בענייני העולם הזה, ונחשוב חלילה ש'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' ...".

בפרשת קדושים, ישנם נושאים מסוימים, כאיסורי עריות ומאכלות הכלולים במושג קדושה, שהפרישה מהם הכרחית, משום שקיים בהם חשש מוגבר שהאמצעי יהפוך למטרה. חשש זה קיים גם ביחס לעיסוקים הגשמיים בעולם, ולשם כך באה קדושת הזמנים.

לעיתים קרובות מדי רואים אנו 'עולם הפוך'. העולם, אמצעי שבא לשרת את האדם ולהיות לו לעזר בהגשמת תכליתו, הופך למטרתו העיקרית. האדם מתאהב באמצעי ושוכח שמדובר בכלי בלבד. האדם הופך להיות עבד לאותו אמצעי, שנועד, כאמור, לשרת אותו. במקום שהעולם יהיה משרתו של האדם, האדם הופך להיות משרתו. העבד קם על אדונו.

בימי קדם דבר זה בלט באופן מיוחד אצל החקלאים. עבודת האדמה דרשה באותם ימים התמסרות מוחלטת יומם ולילה לעבודה: חרישה, זריעה, השקיה, חליבה באמצע הלילה ועוד מיני עבודות. לכן נתנה התורה לחקלאי שנה שלמה של שבתון (שנת השמיטה) להשתחרר משעבודו לעולם ולזכור שהעולם נועד על מנת לשרת אותו.

לעיתים, מרגיש האדם כי איסור העבודה נכפה עליו בניגוד לרצונו, הוא היה רוצה להמשיך ולעבוד. ברם, אט אט מתוך איסור זה, הוא מגיע לטעום טעם אחר, טעם של יום המנותק מעבודה. אדם עובד, שלאחר שבוע חסר מנוחה של עבודה קשה, נכנסת שבת ופתאום הוא מחליף בגדים, עורך שולחן לסעודה מכובדת, רואה את המשפחה שלו, סדר היום שלו משתנה ומזכיר לו שעבודתו אינה אלא אמצעי בלבד למטרת חייו, וכפי שחז"ל דרשו על הפסוק משיר השירים (א, ה): "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" - "רבי לוי בר חיתא אמר... 'שְׁחוֹרָה אֲנִי' - כל ימות השבוע, 'וְנָאוָה' - אני בשבת".

הרב חיים סבתו, מהאתר: "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il