"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹורֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'... " (ויקרא י, א-ג)

פרשת השבוע, שמיני, מספרת על אחד המאורעות החגיגיים בחוויות עם ישראל בדרכו ממצרים אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל - הקמת המשכן, הלא הוא המקדש הזמני שליווה את העם בנדודיו עד הקמת בית המקדש במקומו הקבוע בירושלים.

המאורע החגיגי של הקמת המשכן נמשך שמונה ימים. שבעה ימים חנך משה רבינו לבדו את המשכן וביום השמיני החלו אהרון הכהן וארבעת בניו - אלעזר, איתמר, נדב ואביהוא - לכהן במקדש. יום זה היה יום גדול בעבור העם כולו, והוא הצטופף סביב המשכן וצפה באהרון הכהן יוצא מן המשכן לצד משה אחיו ושניהם מברכים את העם, ומיד יוצאת אש מ"קודש הקדשים", המקום שבו הונח ארון הברית שבתוכו שני הלוחות, ושורפת את הקורבנות שהונחו על המזבח.

והנה, תפנית חמורה. המאורע החגיגי הופך לעצוב ומדכא. שני בני אהרון, נדב ואביהוא, חשקו גם הם לעבוד במשכן אף שלא נצטוו על כך, הם נטלו שתי מחתות והניחו עליהן קטורת והכניסו אותן אל המשכן. מעשה זה גרר תגובה חריפה: אש יצאה מקודש הקדשים ושרפה את שני האחים.

חז"ל תהו על חומרת העונש שנענשו נדב ואביהוא וביקשו להבין: מה עמד בשורש מעשיהם? מה הייתה טעותם? מהו החטא הגדול שבגינו נענשו בעונש חמור שכזה?

במדרש ההלכה על ספר ויקרא - "ספרא", המכונה גם "תורת כהנים", מוצאים הסבר מעניין שעשוי ללמד אותנו רבות על שורשי החטא וכמובן, כיצד אנו נימנע מאותה טעות. כך אומר המדרש על נדב ואביהוא (ספרא ויקרא י, א): "לא חלקו כבוד לאהרון, לא נטלו עצה ממשה, איש מעצמו יצאו ולא יטלו עצה זה מזה".

בפני נדב ואביהוא עמדו שלוש אפשרויות לחשוב כמה רגעים על המעשה שעמדו לעשות: הם היו יכולים לחלוק כבוד לאהרון אביהם וליטול ממנו רשות להקטיר קטורת במשכן, הם היו יכולים להתייעץ עם משה רבינו מנהיג העם ומנחיל התורה, והם יכלו להתייעץ האחד עם זולתו. הם לא עשו זאת, אלא נהגו בפזיזות. בהחלטה נמהרת ובחוסר שיקול דעת, הם לא התייעצו עם אביהם, לא עם משה רבינו וגם לא זה עם זה.

שלוש אפשרויות אלו מייצגות שלושה יסודות איתנים שאדם יכול להישען עליהם, כדי להיות בטוח שהוא הולך בדרך נכונה.

הדרך האחת היא - המסורת (לא חלקו כבוד לאהרון). במקום אחר מכוונת אותנו התורה אל מסורת האבות (דברים לב, ז): "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". המסורת היא צירוף הניסיון של דורות רבים שראו אתגרים מסוגים שונים, הכירו החלטות נכונות והחלטות פחות נכונות. כל חוכמת החיים הזו מקופלת במסורת. ההישענות עליה עשויה להיות ערובה לכך שאנו בוחרים את הבחירות הנכונות.

הדרך השנייה היא - "שאלת חכם" (לא נטלו עצה ממשה). רבנים, מנהיגים רוחניים ולומדי תורה הם מאגר של ידע ותבונה, של עומק המשליך על פרטי פרטים של חיי האדם. התורה מפיצה את אורה גם על תחומים שונים שאינה עוסקת בהם באופן ישיר. ההישענות עליה, גם היא מדריכה את האדם אל מטרות טובות ואל הכרעות נבונות ומוסריות.

הדרך השלישית היא - הזולת (איש מעצמו יצאו ולא יטלו עצה זה מזה). חבר טוב, ידיד קרוב - עשויים להועיל לא פחות מניסיון רב שנים ותבונה עמוקה. אדם הקרוב ללבך ירצה תמיד בטובתך, יודע במה אתה באמת מאמין, מה הם הערכים שלך, למה אתה שואף, היכן אתה עלולים למעוד. הקירבה שבין חברים יש בה כדי להפיק תובנות משמעותיות. מתוך קירבת הדעת שביניכם, תוכלו למצוא בתוככם אור חדש, יופי שעד עתה לא גיליתם ואיכויות נסתרות.

שלוש דרכים אלו הן מפתח להצלחה בחיים: המסורת, התורה וידיד נאמן.

הרב שמואל רבינוביץ (רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים), מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"