"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם. דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" וגו' (ויקרא יא,א-ב). התורה מצווה על איסור אכילה של מאכלות אסורות. מה העניין בזה? ראה בהרחבה ב'הקדושה והטהרה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א 'טעמי המאכלות האסורות' (שמביא ששה עניינים: מהצד הפיזי, הצד הרוחני, משניהם, ללמוד מזה להיות בעלי מידות טובות, לזכור עול הקב"ה עלינו וחינוך לריסון, ראה שם בהרחבה). אולי אפשר להוסיף ע"פ דברי רבנו בחיי שאומר: 'ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) "הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה”, וכתיב (דברים כח) "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר”, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) "על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם”, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) "מלתעות כפירים נתוץ ה'”, (שם נז) "נפשי בתוך לבאים אשכבה”. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) "ורעו כבשים כדברם”, וכתיב (מלאכי ג) "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק”, וכתיב (הושע יא) "יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור”, וכתיב (ישעיה ס) "וכיונים אל ארובותיהם”' (רבנו בחיי. ויקרא יא,יג). אמנם רבנו בחיי מתמקד במידות הטובות, אולם בתוך דבריו הביא שזו גם הסיבה שבבחירתם לקרבנות. נראה ע"פ זה להדגיש גם שכשאדם מקריב קרבן הוא מזדהה עם הקרבן (ומדמה כעין שנעשה לו), וכך עולה במעלות הקדושה איתו (אולי גם לכן הצדיקים נחשבים כבהמות תמימות ועופות תמימים, כיון שהם עצמם כעין מעלת קרבן בקדושתם, והרשעים להיפך מזה). (ישנה הדרגה:) יש קרבנות שהכל לה' (עולה), ויש שגם אוכלים מהם (הכהנים ויש שאף הבעלים אוכלים), ונראה שגם כשאדם אוכל מאכל שאינו קרבן, באכילה ראויה, יש בזה ניצוץ מעניין של קרבן. הקרבן הוא במעלת קדושה גדולה, ולכן בו יש רק מינים מסויימים לקרבן, באכילת האדם זה מתרחב לעוד דברים כיון שאינו מועלה לה' ממש, אבל גם בזה יש גילוי קטן של אכילה כקרבן, ולכן יש הגבלות של עניין תמות כעין כקרבן (אבל במידה פחותה מהשלמות שבקרבן). נראה שלכן דיני מאכלות אסורות נאמרו כאן בפרשת שמיני, שלכאורה למה בכלל הובא בספר ויקרא שבעיקרו הוא ענייני קרבנות (ואף מודגש שדיבר זאת "ואל אהרן")? אלא שיש בדבר זה של דיני המאכלים האסורים והמותרים צד של קרבן קטן, ולכן זה כעין קשור לאהרן הכהן, ולספר ויקרא, ובפרט לפרשת שמיני שבו נפתח המשכן והשכינה באה לשרות בו, והיה גילוי שכינה בעולם לעיני כל ישראל, "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט,כד). שכך תפקידנו בעולם להעלות את העולם לה' כקרבן, ולעשות את כל העולם כולו למקדש לשכינת ה', ודבר זה נעשה גם ע"י אכילה כראוי, כעין קרבן לה', שמגלה קדושה ותיקון עולם באכילתו (כמו שמובא ביהודי הקדוש על הדרשה על רבי ואנטונינוס שהיו אוכלים צנון וחזרת שמהפך ומחתך המאכל. שהסביר שאנטונינוס היה מהפך המאכל, שהכוונה שינוי סדר אותיות 'מאכל' – שזהו אותיות 'מלאך', שהיה בורא מלאכים באכילתו – מהקדושה, ורבי היה מחתך ה'מאכל' שזהו חיתוך האותיות לשנים – 'אם כל' שזהו נשמה שבורא מלאכים, שרבי באכילתו היה בורא כאלו מרוב קדושה). [בפרשתנו יש גם את מות בני אהרן, שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבם, 'אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט' (עירובין סג,א), שיש חיבור בין אש של מעלה ואש של מטה, אולי זהו רמז להשפעה גם לאכילה של הדיוט שמתעלה]. אולי זהו בעומק: 'והמאריך על שלחנו. דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) "המזבח עץ שלש אמות גבוה", וכתיב (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'”, פתח במזבח וסיים בשלחן?! ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' (ברכות נה,א). שהשולחן הוא כמזבח בשל כפרתו ע"י הקשר לצדקה לעניים, אולם גם כשלא בא עני בפועל כיון שיש בזה קשר לזה, אז השולחן מתגלה כמזבח, וממילא אכילתו זהו כקרבן. לכן בהתחלה (עד שבאו לארץ) לא הותר לבנ"י בשר תאוה, אלא רק בשר קרבן [שלמים] (חולין טז,ב), כרמז שגם כשיהיה מותר לאכול בשר, זהו כעין קרבן קטן, שמקדשים בו את עולם, וזה מתרחב ומתגלה גם בשאר המאכלים, שזהו יסוד דיני כשרות לחברם כקרבן לה'.