עזי בזמרת יה לע"נ אבי מורי אברהם משה בן גרציא ז"ל
נכתב על ידי izik28, 1/4/2021
בסד
ד"ת לשביעי של פסח תשפא לע"נ אבי מורי אברהם משה בן גרציא ז"ל
"עזי בזימרת יה "
------------------------------------------------------
איך מזמרים את זמרת ה" ? או " עזי בזמרת יה ויהי לי לישועה" מפרש הרמבן" "עזי וזמרת יה" - פירוש ר"א כי מלת עזי מושכת עזי וזמרת עזי יה והטעם הודה כי עזו ותקפו אשר יזמר בו הוא השם והוא היה ישועתי זה אלי ואנוהו אושיבנו בנוה זה אלהי אבי וארוממנהו שאספר גבורותיו וזה הוא ודאי פשוטו של מקרא אבל לא הזכיר השם שלם והזכיר ממנו שתי אותיות בלבד ודרך משה רבינו בכל התורה להזכיר השם הגדול כלו אשר אמר לו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (לעיל ג טו) וכבר דרשו (תנחומא סוף פרשת תצא) בפסוק כי יד על כס יה (להלן יז טז) נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימחה זרעו של עמלק ועל דרך האמת בעבור כי ישועת הים כולה היתה על יד מלאך האלהים הוא שכתוב עליו כי שמי בקרבו (להלן כג כא) וכמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (לעיל יד לא) כי "היד" ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת והיא המקרעת הים כמו שפירש הנביא עורי עורי לבשי עוז (ישעיהו נא ט) הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (שם י) וכמו שכתבתי למעלה (עי' לעיל יד לא) בעבור כן אמר כי עוזו וזמרתו השם הזה כי ביה ה' צור עולמים (ישעיהו כו ד) וכן ביאר מה לך הים כי תנוס (תהלים קיד ה) מלפני אלוה יעקב (שם ז) וכן אמרו במכילתא (בשלח ג) ירדו לים שכינה עמהם שנאמר (לעיל יד יט) ויסע מלאך האלהים ובאלה שמות רבה (ל א) אמר אין עוז אלא דין שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד) זה אלי ואנוהו ואעלה אותו אל נוה עליון אלהי אבותי שנראה להם באל שדי ועתה ארומם אותו בשם השלם כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה ה' שמו כטעם עתה ארומם עתה אנשא (ישעיהו לג י) ויתכן שירמוז זה לשבע ספירות בחכמה כמו זה שמי לעולם וזה זכרי (לעיל ג טו) ובמכילתא (בשלח ג) אלי עמי נהג במדת רחמים ועם אבותי במדת הדין ומנין שאין " אלי " אלא מדת רחמים שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב) אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג) אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז) ואם כן יאמר זה אלי כי עמי הוא "אל" בזה כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמן בדינו".
חובת הכרת הטוב ופרסום הנס היא ידועה ומוכרת לכולם , בני ישראל שרו שירה לה" על הצלתו אותם ואותה אנו שרים מידי יום ביומו .. מי שנעשה לו נס מעל הטבע ולא בגדר הטבע לפי ראות עניו והרגשתו חייב להודות לה" ולפרסם את הנס כפי שמופיע במשנה במסכת ברכות:
"הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה"
מרדכי אליהו זצל מסביר" הקב"ה שולח בליל פסח את המלאכים לראות את ליל הסדר שנערך בבתים, וחוזרים המלאכים ואומרים ראינו שולחן ערוך ונרות דולקים, וקוראים בספרים, אך הקב"ה אינו מרוצה מתשובתם, ושוב הוא שולח מלאכים וגם הם חוזרים עם תשובה מעין זו. עד ששולח מלאכים פקחים והם שואלים את ישראל: מה אתם עושים בליל הסדר? ועונים להם: אנו משבחים ומהללים את הקב"ה על הנסים שעשה עמנו לפני כאלפיים שנה. אומר הקב"ה אם עדיין הם זוכרים את הנסים ההם, ראויים הם שאעשה להם עוד נסים ונפלאות הגמרא אומרת (ברכות נד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכים להודות: יורדי הים (מי ששוחה בים למרחק בערך ק"מ - יש לו דין של "יורדי הים", וכן מי שנוסע בספינה), הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" , זוג שמחכה טז שנים לחתונה צריך להודות ? על שנים של שמירת קשר בקדושה וטהרה נדירה? ברור ! ולפרסם את הנס" קל וחומר !
" קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" ,הרב זמיר כהן מסביר "וכי יש קושי חלילה לפני המקום ברוך הוא לעשות כרצונו? ועוד, מדוע נמשל הזיווג דווקא לקריעת ים סוף?
וביארו בזה, שהנה כאשר ישראל עמדו על שפת ים סוף, ונפל לבם בקרבם בראותם את צבא מצרים דוהר ומתקרב אליהם עם מרכבותיהם וחייליהם, זעקו לה' שיושיעם. ומה התפללו? כל אחד התפלל על דרך אחרת בה יינצלו, אבל איש לא העלה בדעתו להימלט דרך הים. והנה, לפתע, משה מרים את מטהו, והים נבקע תוך כדי שהמים נעשים להם חומה מימינם ומשמאלם, והם נכנסים לשביל המופלא שאיש לא חשב עליו, ונמלטים דרכו.
בעת זעקתם, איש לא ידע שדרך הצלתם כבר נקבעה, שהישועה תבוא דווקא מהים וכי היא תהיה כל כך קלה ומהירה. אלא שהיתה חסרה דבקותם בה', ועל ידי התשובה והתפילה במדרגה גבוהה – נושעו, כדברי חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ב') על הפסוק בשיר השירים (ב', י"ד) "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה": "למה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע, והיה נחש נושף בה. אם תכנס לפנים, הרי הנחש. ואם תצא לחוץ, הרי הנץ. כך היו ישראל דומים באותה שעה. הים סוגר ושונא רודף. מיד נתנו עיניהם בתפילה. עליהם מפורש בקבלה 'יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה וגו' כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה'. 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב' - בתפילה, 'וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' - בתלמוד תורה. דבר אחר, 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב' - בתפילה, 'וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' - במעשה הטוב".
מה שהחל בדבר תורה שכתבתי לע"נ אימי ז"ל בשבת זכור תשס"ה שנת הההתנתקות .... ואם להודות לא חשבתי שאכתוב כ"כ הרבה שנים בע"ה , ,מה שלמעשה מקשר אותנו עם רבי עקיבא שהחל ללמוד תורה בגיל 40 מה שנראה כחסר סיכוי , אודות לרחל אשתו שדרבנה אותו הוא היה עדין עומד במקום... כמעט כמו במקרנו שאודות לדרבון של חרות ולקב"ה ששמר והשגיח כל השנים ,זכיתי ויצאו כל דה"ת לאור ,מה שמקנה לה את הברכה" שלי ושלכם שלה הוא"
וכן צריך להודות לקב"ה על כל הטוב ועל הנס של טז שנים שנשמרו כקדושת דה"ת!
בתהילים קכז מופיע הפ"ס" שיר המעלות לשלמה אם ה"לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה" לא ישמר עיר שוא שקד שומר",המלבים מפרש," שיר המעלות לשלמה", השיר הזה ושאחריו נסמכו בכונה, שבראשון יבאר שהשתדלות האדם אין מועיל כל מאומה רק הכל נעשה ונגמר בעצת ההשגחה העליונה, ובסימן שאח"ז יבאר מתי ההשתדלות מועיל, ואופנים אשר יובילוהו אל המטרה הנכונה - "אם לא ה' יבנה בית" אם לא ילוה אל הבנין עזר אלוה, "אך שוא עמלו בוניו בו", ואין ההשתדלות מועיל מאומה, ולא לבד בהוצאת כלל הדבר אל הפועל, שאין האדם לבדו יכול עליה בעמל בלא עזר ממרום, כי בשמירת הדברים שכבר הם עשוים כמו בשמירת העיר הבנויה, גם בזה "אם לא ה' ישמר עיר שוא שקד שומר" והשתדלות האדם בשמירתה לא יועיל מאומה - ולא לבד בפעולות כלליות כי גם בפרטים:" , לולא עזרתו של הקב"ה שחיבר ועזר ועוזר לא הייתם קוראים את ד""ת הזה.. כמו שקראנו בהגדה של פסח " לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאלה. ונאמר לפני הללויה " , מה שמקשר ל טז השנים... ואולי לתשובה למה? הפ"ס ה", מלך גאות לבש" מרמז על גאווה יתרה ומימוש פעולה שלא שייכת לך ,האדם" אלא כדברי המלבים" ה' מלך", גם סימן זה נמשך למה שלמעלה, שמדבר מהנהגת ה' את עולמו שהוא בשני מיני הנהגות, בהנהגה הקבועה הטבעיית, ובהנהגה הנסיית ההשגחיית שהיא לפי השעה והצורך, והנה ההנהגה הטבעיית נקראת בכתבי הקדש בשם "עז", כי שם עז מציין כח עז מתמיד בלתי מתמוטט, שכן הנהגת הטבע היא עומדת בעז ה' כל ימי עולם בלא שינוי, והנהגה הנסיית נקראת בשם "נאוה", כי בה יתגאה על חקי הטבע ויתנשא עליהם (כמ"ש תעוז ידך תרום ימינך למעלה פ"ט כמש"פ שם) ואמר גם בעת אשר "ה' מלך" ולבש גאות, היינו שיתנשא לעשות נפלאות ולשדד חקי הטבע, לאמר לשמש דום, לים התבקע, לצור הוצא מים, וכדומה, יצייר זה כלבוש, שיתראה לבריותיו כלובש גאות לאמר אני אמלוך אהרוס אשדד חקי הטבע ובכל זאת בעת ההיא עצמו "לבש ה'" גם "עז" אשר "התאזר", הוא מנהיג ג"כ הנהגה הטבעיית הקבועה שנקראת עז, "ואף תכון תבל בל תמוט" וולא ימוטו החקים הקבועים שבם יסד ארץ ומלואה, ומבואר מן השכל כי הנהגת הטבע הקבועה, לה יתר שאת מן הנס שהוא רק לפי שעה, שהנהגת הטבע הקבוע מודעת עוזו הגדול איך שהתבל נכונה על עמודי החקים האלה לעד לעולם, אבל הנס אין בו עז שהוא רק לפי שעה, ולא תוכל לומר שיש גבורה יתירה במ"ש לים שיתיצבו כמו נד נוזלים בעת יצ"מ, ממה שאמר לים בעת הבריאה שירדו מימיו אל המורד אחר ששניהם נעשו בכח ה', וגם הטבע הוא נס קבוע, והנס הוא אטבע ארעיית, רצוני, שאם נקרא זאת בשם נס מה שנעשה הדבר לא מצד כח עצמו רק מצד דבר ה' וכחו, תהיה הטבע נס קבוע, שכח הטבע אינה מעצמה רק דבר ה' הנצב בה ויעמידה על אופן זה, ואין הבדל בינה ובין הנס רק שבהטבע העמיד כח זה לעולם ובהנס העמידו רק לפי שעה, ואם נקרא זאת טבע מה ששם ה' את הכח המניע הדבר אל פעולתו בו בעצמו, יהיה גם הנס טבע ארעיית, שגם בהנס שם ה' טבע זו לפי שעה, שבעת קי"ס שם ה' טבע המים שיעלה למעלה, וא"כ פעולת הנס קלה מאד נגד פעולת הטבע, כמו שקל יותר לישא משא כבד שעה אחת מלשאתו שנים רבות, אולם בכ"ז נמצא גאוה יתירה וגבורה עצומה בפעולת הנס, ע"י שבעת הנס לא יתבטל גם פעולות הטבע הכוללת, כי ידוע שכל חלקי המציאות דבוקים וקשורים יחד, עד שכל תנועה הנולדת באחד מחלקי המציאות תסבב או תסובב מכל התנועות הנעשות במציאות בכללו, עד שנדמה את המציאות בכללו (כמאשין) הבנוי בחכמה באופן שהגלילים מסבבים את האופנים, והאופנים מסבבים את השלבים, והשלבים מסבבים את המכונות, והמניע הראשון הוא כח הקיטור המניע את (מאשין) בכללו, ואם יבא איש אחד ויחזק בכח באחד מן האופנים או הגלילים ויעכב פעולתו, אז יסבבנו בכחו תנועה נגדיית, אז או שכח הקיטור המניע את המכונה הכללית יתגבר על כח האדם ולא יצלח להעמיד את המכונה, או אם כחו יגבר על כח המניע, בהכרח תשבת המכונה בכללה ממלאכתה הכללית, ולפ"ז אם היה הנס בהעמדת תנועת המציאות כולו וביטול הטבע בכללה היה זה דבר קטן בערך ה', אחר שהוא המניע הראשון המניע את הכל ובידו להניע כמו שירצה, אולם אחר שהנס הוא תמיד ענין חלקי, למשל שיבטל תנועות המים וטבעם, או כח האש וטבעו, ויתר המציאות נשאר על טבעו והולך כדרכו, עד שצריך לסבב בידו האחת את התנועה הכללית של המערכה בכללה שהולכת כדרכה תמיד, ובידו האחרת צריך הוא לעכב את תנועה החלקית של פרט אחד מן המציאות להוליכה לצד אחר, ושבכ"ז לא תבוטל המכונה בכללה, והטבע והעולם ילכו כדרכם, זה פלא גדול ונס להתנוסס, וז"ש שבעת אשר "ה' מלך וגאות לבש" שהוא בטול תנועת החלק מן המציאות, בכ"ז "לבש" ה' ג"כ "עז" אשר "התאזר", והראה כחו ותעצומו במה "שאף תכון תבל תמוט", שהעמדת החלק לא תעכב מרוצת הכלל ומהלכו: מה שמקשר לאימרה " הקנאה התאווה והכבוד מוציאם את האדם מהעולם" תוספות יום טוב מסביר " הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י"א פ"ב עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו' שהקנאה נמשכת מעין הרע והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו:
מוציאין את האדם מן העולם. במקצת פירש"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה:"
וכדברי הפ"ס במזמר ט"ז שהולכים בדרך שונה לגמרי מהאמור לעיל
"שִׁוִּיתִי לְנֶגְדִּי תָמִיד: כִּי מִימִינִי, בַּל-אֶמּוֹט.
לָכֵן, שָׂמַח לִבִּי--וַיָּגֶל כְּבוֹדִי; אַף-בְּשָׂרִי, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.
כִּי, לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל; לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ, לִרְאוֹת שָׁחַת.
תּוֹדִיעֵנִי, אֹרַח חַיִּים:
שֹׂבַע שְׂמָחוֹת, אֶת-פָּנֶיךָ; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח."
רשי מפרש" שויתי ה' לנגדי תמיד - בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני ולמה כי מימיני הוא תמיד לעזרני לבל אמוט, ד"א שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת היה עמו לקרות בו כל ימי חייו וזה שאמר מימיני בל אמוט ע"ש התורה שנתנה בימינו שאני עוסק בה ולפיכך בל אמוט....."
כמו שבני ישראל אמרו אולי ברכת הגומל ביציאתם ממצרים והמעניין הוא שהרי הם ,למרות שירת הים ,היו צריכים לעשות סעודת הודיה לה" לאחר חציית ים סוף.. והדבר לא מוזכר ... [אלא אם תאירו את עיני..] רשי מפרש את הפ"ס האחרון במזמור" תודיעני ארח חיים - לשון עתיד הוא ואינו לשון תפלה
שבע שמחות - שמחה שאין לה קץ ותכלה היא השמחה של עתיד (סא"א)
את פניך - שמחות אשר לפניך בכת הקרובה לך"
בקרו ב ,אמן! חג שמח!
מוקדש לע"נ אבי מורי אברהם משה מלוך בן גרציא ז"ל
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
