בספירת העומר אנו אבלים על מות תלמידי ר"ע. בגמ' מובא: 'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם עמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח עד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרא'. בב"ר הנוסח שונה: 'י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטיפרס וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו. וסוף העמיד שבעה … א"ל: בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו כל א"י תורה' (ב"ר סא,ג). יש כמה הבדלים בין הנוסחים: מהו מקום התלמידים (ע"פ הבבלי זה היה בארץ יהודה ולפי המדרש זה מצפון יהודה וצפונה), כמה תלמידים ראשונים היו לר"ע (י”ב אלף או כ”ד אלף). במה חטאו (לא נתנו כבוד או עיניהם צרה). כמה תלמידים שניים היו לר"ע (חמש או שבע). כיון שמקום מושבו של ר"ע היה בב"ב, אז לכאורה תלמידיו היו בארץ יהודה (כמו הבבלי), כך שאולי י"ל בכוונת הב"ר שלא באו לומר מעכו עד אנטיפרס בלבד, אלא כעין שאומרים מצפון הארץ שזהו מעכו כביטוי לצפון הארץ, ועד ארץ יהודה – מרכז, שהיא באנטיפרס שזה ביטוי לכל ארץ יהודה, ובא למעט את דרום הארץ, ולכן בב"ר זה 'ומלאו כל א"י תורה', שבא להדגיש שעכשיו יש גם את הדרום והם משלימים גם את מקום התלמידים הראשונים שהיו במרכז (יהודה) ובצפון (גליל), וכך יוצא כל הארץ. אולם זה היה כשהלכו למקומותיהם, שאז התחלקו חצי ביהודה וחצי בצפון, ולכן מודגש בב"ר י"ב אלף תלמידים, שזה כפשוטו מעכו ועד אנטיפרס, שהכוונה לאזור הצפון – הגליל, ואותו דבר היה ביהודה, אבל כשלמדו אצל ר"ע היו כולם יחד באותו אזור של ר"ע ולכן זהו אזור יהודה, כמו שנאמר בבלי, שמתו י"ב אלף זוגות ביהודה (מגבת ועד אנטיפרס), אולי יש עניין להדגיש שהיו כפולות – זוגות, כרמז לכך שכשהלכו לבתיהם היו מתחלקים הזוגות חצי לכאן וחצי לכאן (שלמדו אחד מיהודה ואחד מהגליל). מה שלא נתנו כבוד זה לזה, זה המציאות החיצונית, אבל שורשה היה בעומק שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו בלימוד, ולכן לא נתנו כבוד זה לזה. או שלא נתנו כבוד ולכן במקום לכבד את הלימוד של האחר היתה עיניהם צרה זה לזה בלימוד. והיו לו כמה תלמידים, אלא שהשאלה היא מי הנחשבים כמעמידי התורה כהמשכו החשוב, שזה אולי קשור להשפעת הלימוד לאחרים, ועל איזה סוג של לימוד, ומי מייצג בעיקר את שיטת ר"ע, ולכן היו שהחשיבו כך והיו שהחשיבו כך, ולכן הנוסחים שונים (ואף בב"ר מובאים שתי מסורות). נראה שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן הם שזלזלו זה בזה – שחטאו בדרך ארץ, אף תורתם היתה פגומה בשל כך, ולכן בספירת העומר שהיא ההכנה לקראת מתן תורה הם נענשו ומתו. ובמקומם העמיד חמשה או שבעה, שזה כנגד תיקון שבמקום הראשונים, ולכן זה מרמז בחמשה על ספירת העומר שהיא "חמשים יום" עד שבועות (כולל), וכן מרמז בשבעה תלמידים על "שבע שבתות" (והיו שני חשיבויות של שבע בתלמידים [שזהו שני המסורות מי היו השבע תלמידים], כעין פעמיים שבע – שבע של שבועות שהם שבוע ימים), ובשניהם (חמשים או שבע שבועות) הם רבים (חמשים במקום חמש, ושבע של שבועות), כרמז לכך שתלמידי ר"ע (הראשונים, שהשניים תיקנו כנגדם) היו בזוגות. גם אנו עושים כתיקון לזה ע"י שלומדים את פרקי אבות שהם מסכת של מידות ודרך ארץ לקראת שבועות – מתן תורה, ובה חמשה פרקים, כעין חמשת תלמידי ר"ע (שבמשנה זהו כעין הנוסח בגמ' שהיא פרוש למשנה, ולכן זה דומה ביניהם, ולכן בזה הגילוי הוא של החמשה). ואנו מוסיפים גם פרק שישי, שהוא ברייתא (כיון שיש עוד שבת עד שבועות), שפותח בתלמיד ר"ע שהוא היסוד למשנה, שזהו ר"מ, והוא מדבר על לימוד תורה לשמה, שזהו התורה בצורתה התקינה, להבדיל מהתלמידים הראשונים שפגמו בתורה, שהיתה עיניהם צרה באחר וזלזלו באחר, ולכן לימודם היה תורה שלא לשמה, בצורתה הרעה (כדי לקנטר). נראה שע"פ מסורת הגאונים פסקו למות בל"ג בעומר, כרמז ל'גל', שזהו כח הת"ח שמסופר (על ר"ש) שפגע באחר ועשהו גל של עצמות, שכאן היתה פגיעה בת"ח (באחר, וכן בתורה של עצמו) ולכן בכך נענשו ברמז על ג"ל. בב"ר מובא שר"ע אמר 'תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם', בפשטות הכוונה שתזהרו בזה, אולם נראה שמודגש תנו דעתכם, כדי לומר שצריך כאן דיעה במיוחד, שזהו שבגמ' מובא שהיו זוגות, כרמז שלמדו זה מול זה, שזה כרומז לנאמר: '.. מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה", אל תקרי בסופה, אלא בסופה' (קידושין ל,ב). שתלמידי ר"ע הראשונים לא נתנו כבוד והיתה עיניהם צרה, שגם כשגמרו ללמוד עדיין לא השלימו, כיון שלא הסכימו כביכול להתפייס עם חבריהם, אלא נשארו אויבים, ולכן נענשו. לכן אומר להם ר"ע שיתנו דעתם, שכשמסיימים ללמוד, שלא להשאר עם הדעות השונות ולהמשיך להיות אויבים, אלא להתחבר בדעתם ולהיות אוהבים בסוף, וזהו שיתנו בדעתם לשים לב שהדעה תהיה של אוהבים בסוף. נראה שלכן ע"פ גרסת ר"ש גאון תלמידי ר"ע מתו בשמד (ראה ב'מועדי ישראל' 'ימי הספירה באספקלריית הדורות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שזהו ע"י ה"אויבים בשער” (כפשוטו), מידה כנגד מידה על חטאם בזה. מיתתם היתה באסכרא, שזה מהפה ופנימה לגוף, שזה כנגד חטאם שקשור לפה – ללימוד תורה, אבל קשור פנימה, ליצה"ר שפנימה בהם, בהיות עיניהם צרה אלו לאלו, שכך מזיק יחד. ע"פ אחד הגרסאות (שמצאו בספר ישן הבא מספרד) מתו עד 'פרוס העצרת' חצי חודש לפני עצרת (שמתו עד ל"ג בעומר), שנראה שרומז גם שמתו על הקשור בתורה, שזהו כרמז פרוס (כעין מפה פרוסה) על התורה (שעצרת מסמלת את מתן תורה), שזהו שנתקלים קודם בפרוס לפני שמגיעים פנימה, שזהו רמז לדרך ארץ שקדמה לתורה, שבזה חטאו, ולכן מתו עד פרוס העצרת. מתו מגבת עד אנטיפרס, שזהו ארץ יהודה, שזה כרומז לחורבן, שעיקרה באזור יהודה (שלכן קורעים שם), כרמז שבית שני נחרב על שנאת חינם, וכך גם הם שהיו כמה עשרות שנים אח"כ חטאו בדבר זה, כעין שהמשיכו את חטא שנאת החינם, ולכן נענשו במיתה במגיפה כעין מוות של רבים שיש בחורבן (וע"פ הדעה שזה היה בשמד, אז זהו ע"י הרומאים, שהם שהחריבו גם את הבית בחורבן). יהי רצון שנתקן לגמרי פגם זה ונזכה לגאולה שלמה.