בשביעי של פסח היה את קריעת ים סוף. מדוע בכלל היה את קריעת ים סוף, וכי לא יכלו ללכת בדרך אחרת שהיה צורך בנס כ"ך גדול? הרי ה' בכוונה הוליכם לשם כדי שיהיו ליד הים: “וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בנ"י וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים" וגו' (שמות יד,א-ב)! אלא בפשטות י"ל שבכוונה הלכו ליד הים כדי שמצרים ירדפו אחריהם וה' יכם: “... וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'” (שם,ד), שזה במיוחד על הים, כנגד גזרת "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שם א,כב), שכך מצרים הושלכו בים כעונש על מעשיהם (וכך מובא בילקו”ש רמז רלו). לכן זה היה במיוחד לפני פי החירות, שמקום זה 'הוא פיתום' (רש"י), שהוא מקום העבדות של בנ"י (שמות א,יא), ולכן שם מתגלה חזק עניין העונש למצרים על מעשיהם הרעים שעשו כששעבדו את בנ"י. אמנם גם שאר המכות היו כנגד דברי השעבוד שהמצרים היו משעבדים אותם, כמו שמובא בילקו"ש (רמז קפב), אולם כאן היה זה כנגד גזירת השלכת הילדים ליאור, שהוא בעל הדגשה מיוחדת, שנגזר כגזרה במיוחד (להבדיל משאר הדברים שנעשו כחלק מהשעבוד הכללי, ולא כגזרה בדגש מיוחד ספציפי להשמדה), לכן היא באה בפני עצמה. (לכן מובן שלומדים על כמות המכות בים סוף ע"פ כפול חמש משאר עשרת מכות מצרים [כמו שמובא בהגדה ובעוד מקורות בחז”ל] כיון שזהו כעין שזה מקביל לזה, שגזרה השלכת הילדים הוא כגזרת שיא בכלל גזרת השעבוד, ולכן המכות שהם חלק קטן מהעונש על הגזרה הכללית של השעבוד, הם כעין חלק מול העניין שבו גודל גדול יותר – בקריעת ים סוף, שכנגד השלכת הילדים). אולם נראה שיש כאן עוד עניין: '… אמר ליה ר"ע: דייך פפוס, "לססתי" כתיב. אמר הקב"ה: כשם שששתי על מצרים לאבדן כך ששתי על ישראל לאבדן. ומי גרם להן להנצל? בזכות "מימינם ומשמאלם", בזכות התורה שהן עתידין לקבל מימינם, שנאמר "מימינו אש דת למו", ומשמאלם זו תפילין' וכו' (ילקו"ש רמז רלח). קריעת ים סוף קשורה לקבלת התורה בהמשך (ולתפילין שהם אות עלינו שאנו לה'). אף ביתרו נאמר כשבא להתגייר: '”וישמע יתרו כהן מדין". מה שמועה שמע ובא ונתגייר? … ר"א אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי". ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף" … וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה' וכו' (זבחים קטז,א-ב). הרי שבהקשר לקריעת ים סוף היה קירוב לגיור של יתרו ושל רחב. לכן נראה שבקריעת ים סוף היה קידוש השם מיוחד, כמו שה' אומר: “וידעו מצרים כי אני ה'” (שמות יד,ד), שזה אמנם היה מידי במצרים שרודפים אותם, ואצלם זה היה גילוי גמור שראו בעיניהם, אבל בעצם קריעת ים סוף נשמעה בכל העולם, כגילוי שם ה' גדול (לכן בפס' נאמר שם בן ע”ב אותיות [רש”י. סוכה מה,א], כביטוי לגילוי ה' גדול) וממילא גם הביאה לקידוש השם גדול. אולם בכ"ז למעט יתרו ורחב שאר העולם לא בא להתגייר. נראה שזהו החשיבות שיש בקריעת ים סוף שקשור לתורה, שבה היה גילוי ה' וקרבה לה', וממילא גם לעשיית רצונו שבתורה. שלכן קריעת ים סוף היא בלשון השלישית של הגאולה – "וגאלתי", ואחריה הלשון הרביעית – "ולקחתי" שכנגד מתן תורה, שזה בא אחריו ובעקבותיו. שבקריעת ים סוף היו שני דברים שהם אחד, שזהו קירבה של בנ"י לתורה (בעקבות גילוי ה' הגדול), ומצד שני גילוי על שאר האומות שהם אינם ראויות לתורה, שהרי עובדה שלא באו להתגייר, כך שאין בהם את היסוד לחיבור לתורה. נראה שזהו דברי חז"ל שה' שאל את האומות אם רצונם לקבל את התורה: '”ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", וכתיב "אלוק מתימן יבוא" וגו'. מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה' (ע"ז ב,ב). אמנם בפשטות זהו כעין משל, שמצד מהותם לא היו קשורים לתורה, ולכן הומשל כעין שהקב"ה שאלם וסירבו. אולם אפשר שיש כאן גם רמז לקריעת ים סוף, שהיא עצמה היתה כעין הכרזה בכל העולם על מלכותו ואלוקותו של ה', ובכ"ז לא באו האומות להתגייר וללכת אחר רצון ה' (למעט יתרו ורחב), שזהו שה' בא והודיע לכל העולם, ובכ"ז לא רצו לקבלו כאלוקות וללכת אחריו, שקבלת אלוקותו וממילא גם ההליכה אחר עבודתו, זה ע"י התורה. שהגוים סירבו אבל בנ"י כן הלכו אחר ה' בגילוי אלוקותו בקריעת ים סוף, שאמרו "זה א'לי", שיש כאן קבלת אלוקותו – שמזהים אותו כאלוקינו, ויחד עם זה באה גם עשיית עבודתו שזהו קבלת המצוות, ועוד על הצד המשובח ביותר: 'דתניא: “זה א'לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ס"ת נאה' וכו' (שבת קלג,ב).