"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'“ (ויקרא כג, טו-טז). ספר החינוך מסביר את עניין מצוות ספירת העומר: 'ולפי שכל עיקרם של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה... נצטוינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הגדול, הנכבד, הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות' וכו' (החינוך מצוה שו). 'לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעינייך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד: “ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך", על מנת - “ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר"' (ויק"ר כח,ו). דברי ר"י תמוהים, מה הקשר בין ברית המילה (שזהו "בריתי" שבפס') לעניין מצות העומר? ראה ב'לזמן הזה', ניסן, 'ספירת העומר – מדוע לעומר', את הסברו של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, מסביר שברית המילה היא דוגמה לגילוי קדושה בעולם, להעלאת הצדדים החומריים לקדושה, וכך גם העומר ... ראה שם. אולי אפשר לומר ע"פ המשך המדרש, בדברי רשב"ל: 'לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים'. אולי אפשר לראות בדברי רשב"ל כעין שהם מגלים ומבררים את דברי ר"י (שנאמרו בצורה שונה, אבל באותו עקרון), שר"י מביא את הפס' "ונתתי לך ולזרעך אחריך" וגו', שיש דגש על זרעך שהולך אחריך (שאחרת “אחריך” מיותר, שהרי ברור שזרעך הוא אחריך..), שזהו שאומר 'על מנת "ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר"', שיש ברית בין אברהם והקב"ה, שגם מתגלה בזרעו אחריו, שזהו ברית המילה שמזהה אותנו כבנ"י, צאצאי אברהם, ההולכים בעקבותיו ושלכן יש ביננו לה' ברית, שזהו ברית המילה. בברית המילה אנו מראים שאנו של ה', מעין דברי רשב"ל על איש ואשתו שהמנחת סוטה מחברת ביניהם, שמראה שאשתו נאמנת לו, שכך גם אנו בנ"י דבוקים בקב”ה, כעין דבקות איש ואשתו (לכן מתבטא על מנחת סוטה, בשם 'מצות העומר', כעין רמז שמנחת העומר עצמה היא כעין סוג של מנחת סוטה של בנ”י כאשה). איך באה לידי ביטוי דבקות זו? זהו ע"י שמירת תורה ומצוות, שבזה אנו מראים שאנו נאמנים לקב"ה, שהולכים אחריו ועושים רצונו. זהו גם דברי ר"י שלאברהם הובטחה הארץ, לו ולזרעו, בשל מהותנו כבנ"י הדבקים בקב"ה, כמו שבא לידי ביטוי בברית המילה שמציינת אותנו כדבקים בקב"ה ורצונו בעולם. לכן זהו כמו ענין קרבן מנחת העומר, שהיא מראה שאנו נאמנים לקב"ה (כמו שמביא רשב"ל), שמראה את הקשר למתן תורה, שבה כעין עשינו חתונה עם הקב"ה: '“ביום חתנתו" – זה מתן תורה' (משנה סוף תענית) [אמנם מסביר רש"י: 'זה מתן תורה – יוה"כ, שניתנו בו לוחות האחרונים' (תענית כו,ב), אלא שזה כדי לחבר לעניין יוה"כ שבו דובר במשנה, אבל זה כולל גם את מתן תורה עצמו, שהוא הבסיס לנעשה ביוה"כ (ולכן אמרו מתן תורה ולא קבלת הלוחות כדי לרמז שעיקר החתונה היא במתן תורה, אלא שסיומו נעשה ביוה"כ)]. לכן נאמנותנו לקב"ה, שמתגלה בברית שעלינו, ושקשור למתן תורה, יש קשר למנחת העומר. אמנם מנחת העומר נעשית לאחר יו"ט של פסח (ולא בשבועות), אלא שהיא מראה את החיבור שלנו לקב"ה, שמתחיל ביציאתנו ממצרים ומגיע לשיאו במתן תורה, שזה כעין מקביל לברית המילה אצל אברהם, שניתן עוד לפני מתן תורה, כבסיס שבהמשכו יתגלה על גביו מתן תורה כנתינת התוכן השלם שנעוץ בברית המילה, שכך גם במנחת העומר הוא כבסיס שעל גביו תתגלה בהמשך מתן תורה, שיציאתנו ממצרים היא הבסיס להמשך שאז יתגלה תוכנו – הליכה כרצון ה', שזה מתגלה בהמשך במתן תורה. נראה שיש עניין מיוחד בירושת הארץ שקשור למנחת העומר, שהיא כעומק הקשור בברית המילה, שהם דומים בעקרונם, ולכן כעין מחוברים, והעומר בא מתבואה שהיא מגידולי הקרקע, ולכן במנחת העומר כעין מקשר בין ברית המילה כמצוה כללית, לחיבור וגילוי בגידולי הארץ, לחבר ממש לגילוי בקשר לירושת הארץ (אמנם יש מחלוקת תנאים האם העומר בא רק מהארץ או גם מחו”ל, אבל גם לדעה שבא מחו”ל, בכ”ז בדר”כ מביאים מהארץ כי זה קרוב כך שבפועל מביאים מתבואת א”י). אולי מנחת העומר זה כעין דגש על בנ"י, על היותנו ראויים כאשה לקב"ה, ולכן מודגש כשרותינו כעין אשה שנבדקת כסוטה, ולכן זה מתחיל בזמן פסח, ישר אחר יו"ט ראשון המציין את יציאתנו ממצרים, שאז נעשינו כעם עצמאי (וביו”ט הראשון עוד הינו חלק מהזמן במצרים, ואף לחצו אותנו לצאת כעין ששולטים עלינו וקובעים לנו, כך שרק למחרת אנו עצמאים לגמרי), ולכן אז מבטאים את בדיקתנו כסוטה, להוכיח על האומה שלנו שאנו טהורים וראויים לקב"ה, ובשבועות זהו החתונה ממש לקב"ה. וזה לאחר שבע שבועות, כעין שבת שמגלה את גילוי הקב"ה בעולם, שיש מציאות בגשמי שמתקדש ומגלה את ה', שכך גם אנו מגלים את הקב"ה בעולם ע"י התורה, ולכן סופרים מזמן עמידתנו כעם עצמאי ומגלים שאנו ראויים לגלות את ה' בעולם, ולאחר זמן שרומז כנגד גילוי ה' בעולם (שבת), אז מתחברים לגמרי לקב"ה במתן תורה שהוא כעין חתונה, ולכן סופרים מזה לזה, להראות את הקשר ביניהם, שזהו שאנו ראויים לקבלת התורה – לחיבור לה', כעין אשה לבעלה.