לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת ויקרא

ויקרא ב,יג: וכל קרבן מנחתך במלח תמלח: תובנה: יש למלוח מלח רק על קרבן מנחה פרטי, שהאדם החליט להביאו מיוזמתו ("מנחתך"), ולא על קרבן מנחה אחר שנקבע על ידי ה' (מנחת סולת, ביכורים ועוד). רק כאן (בפסוק י"ג) מכל התורה נאמר 'מנחתך', וזה נאמר שלוש פעמים בלשון נוכח ולא סתם 'מנחה' (מנחתך, מנחתך, קרבנך), ורק בסמיכות ל'מנחתך' – 'קרבנך' נאמר שלוש פעמים שיש למלוח מלח, ולא בסמיכות למנחה אחרת. ניתן לשער את משמעות המלחת המלח בשני אופנים: חיזוק הענווה (הקרבן שהאדם יזם יהיה מלוח ולא תאווה למאכל, כגון הבאת מנחה עם סולת במרחשת שמן) והשפעתה של הבאת המנחה לאורך ימים ('ברית מלח' מוזכר בהקשר של נצחיות: לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה; במדבר יח,יט).

ד,כב: אשר נשיא יחטא: ש: מדוע דווקא לגבי נשיא הלשון שונה מכל בעלי החטאות ('אשר' במקום 'כי' או 'אם')? ת: נראה כי נשיא חשוף יותר לחטא מכל האחרים, בהיותו שליט ונגיש לכספי אחרים, לכן התורה רואה בחטאו של נשיא כעין הכרח ומציאות, לכן לשון 'אשר' במובן של 'כאשר' ולא 'אם'.

ה,ז: שתי תורים: ש: מדוע דווקא 'שתי' ולא 'שני'? ת: התור והיונה מציינים אותה חיה, אולי רק בהפרש גודל (התור גדול יותר). כיון שצורת הריבוי של שניהם היא בצורת הזכר (יונים, תורים) יש נטייה לערבב בשימוש המילים 'תור' ו'יונה'. התורה מביאה בדרך כלל את ה'תור' בצורת נקבה (ויקרא ה,ז; ה,יא; יב,ח; יד,כב; טו,יד; טו,כט; במדבר ו,י), ורק פעם אחת התורה מזכירה 'תור' בלשון זכר ("וְעָשָׂה אֶת-הָאֶחָד מִן-הַתֹּרִים"; ויקרא יד,ל). היונה באה תמיד בלשון נקבה.