בהגדה מובאת הדרשה הבאה:

דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת - שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים - שְׁתַּיִם. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם.

ניתן לבאר דרשה זו לא כרמז ממספר המילים בלבד, אלא על יסוד ההנחה שקיים קשר בין כל אחד מחמשת המושגים שבפסוק, לבין שתיים מהמכות:

יד חזקה- מכות מוות, שמגיעות באופן ישיר מהקב"ה (כמבואר לעיל בפירוש המושג "יד"). והן: מכת הדבר ומכת הבכורות. מכת הדבר אכן נכללה במושג "יד חזקה" בדרשה הראשונה, ואף על מכת בכורות נאמר "יד", כמאמר הכתוב (שמות ו א): "וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ", שניתן לפרשו: ע"י ידו החזקה של הקב"ה שתפעל במכת בכורות, יגרשם מארצו.

זרוע נטויה-  מכות שנעשו ע"י אמצעים טבעיים (כמבואר לעיל בפירוש המושג "זרוע"), והן: מכת הצפרדע ומכת הארבה. עליהן לא נאמר "חזקה" כיון שלא היו מכות מוות, אלא פגעו בממון ובנוחות החיים.

מורא גדול- מכות שמטילות מורא באופן מיוחד, והן: מכת הערוב ומכת החושך.

אותות-  מכות שיצרו סימנים על גופם של המצרים ("אות" מלשון סימן), והן: מכת השחין ומכת הכינים. ויש סמך לכך במדרש (ילקוט שמעוני תהלים עח) על הפסוק (תהילים עח מג): "אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו"- "שהיו המכות נרשמין בגופן, הוֵי [=כמאמר הכתוב]: [וְאֵת אֹתוֹתַי] אֲשֶר שַׂמְתִּי בָם (כלומר, בגופם)". טעם נוסף לכך שמכות אלו נקראו אותות הוא, שבהן התגלתה אוזלת ידם של חרטומי מצרים: במכת הכינים נאמר (שם ח יד): "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ", ובמכת השחין נאמר (שם ט יא): "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין", ודבר זה היווה אות וסימן על יכולתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה לעומת יכולות החרטומים. 

מופתים- המכות שעניינן רמוז בפסוק "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן", והן: מכת הדם ומכת הברד. מכת הדם נכללה במילה זו גם בדרשה הראשונה, והברד נרמז במילה "אש", וכמאמר הפסוק (שם ט כד): "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד".