'הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין' (הגדה של פסח). אנו אומרים קטע זה בהגדה של פסח, אולם יש בזה כמה בעיות: א. אנו אומרים זאת בביתנו כשאין עניים שישמעו ויבואו. ב. אין קרבן פסח בימנו. ג. גם כשיש קרבן פסח צריך להימנות מראש על הפסח ואי אפשר להצטרף בלילה לאכילת הקרבן. ד. אנחנו לא עבדים, ואנו נמצאים בא"י. ה. למה זה מתחיל את ההגדה. ועוד בעיות... ראה הסבר ארוך ומפורט ע"פ המלבי"ם וע"פ הרב קוק, ב'לזמן הזה' 'הא לחמא עניא' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (שע"פ המלבי"ם זה חיבור של שתי נוסאות שהיו במשך הדורות, ואנו אומרים אותם יחד. ע"פ הרב קוק זה בא להכריז על מהותנו שאנו רוצים להיטיב פיזית ורוחנית, ולכן מיד כשמוסר כח המשעבד פורצת מהותנו לגילוי וכו'). ב'מועדי ישראל' מביא מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'ארבע פנים להגדה') שכשערך את נוסח ההגדה האחיד בצה"ל שם בהתחלה את הפתיחה שנמצאת בהגדה מהגניזה הקהירית (שמיוחסת לימי הבית השני) וכן בהגדה של קהילת ג'רבה, שלפני הא לחמא עניא אומרים 'אתמול היינו עבדים והיום בני חורים', כראוי לומר בימנו שאנו בני חורין בא"י, אלא שזה לכאורה סותר את דברי ההגדה עצמה של השתא עבדי וכו', שאומר שעכשיו אנו עבדים... ובכ"ז אין זה סותר, כיון שברמב"ן מוסבר שמה שאומרים בהא לחמא עניא זה שחזור של סדר הפסח הראשון במצרים, כיון שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לכן זה לא סותר, אלא בהתחלה אומרים את המציאות בימנו, ומיד אח"כ מביאים שחזור ודברים שנאמרו אז. לפי זה אולי אפשר לומר שמה שאומרים הא לחמא עניא וכו' זו הכרזה שזה הלחם עוני שאכלו אבותינו, ולכן עכשיו אנו מדמים למה שעשו הם, ולכן אומרים שמי שצריך להצטרף לאכול או צריך להצטרף לקרבן פסח אז שיבוא ויצטרף, שאת זה הם אמרו מבעוד יום, ואנו מצטטים מה אמרו באותו יום שבערבו היה ליל הסדר, שזהו שאמרו שיבואו ויצטרפו לאכול מי שאין לו לאכול, וגם מי שיש לו לאכול אבל אין לו עם מי לעשות את קרבן הפסח (כגון שהוא יחידי שלא יוכל לאכול לבדו את כל השה של קרבן הפסח), אז שיצטרפו אליהם ויעשו יחד אתם. ואז מוסיפים גם מה שאמרו בליל הסדר עצמו שזהו מ'השתא הכא' וכו'. שאמנם הקריאה לאכילה היתה בבוקר, אבל רק בליל הסדר אנו מדמים למה שהיה שם, ולכן רק אז אפשר להביא גם את מה שאמרו בבוקר, ולכן אומרים את מה שהיה בבוקר כיון שזה דבר חשוב. אולי אפילו יותר מזה, במציאות אמרו ביום 'כל דכפין' וכו', כדי לתת למי שאין לו אוכל או חבורה לפסח, ובלילה כשישבו בליל הסדר עצם המציאות כעין הכריזה שעכשיו בקרבן הפסח הם מגלים את מה שעשו בבוקר (שהרי עכשיו אוכלים על ידם אוכל ו\או קרבן פסח), ולכן אומרים עכשיו כאילו שזה מוכרז במציאות ובשמים. החשיבות בזה היא שזהו הכח ליציאת מצרים, ולכן אנו אומרים זאת כדבר חשוב למה שהיה אז ביציאת מצרים, שהרי יצאנו בשל מהותנו כבנ”י, ומהותנו זו יש לה גילוי במעשים: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א). לכן יציאתנו קשורה לרחמים על האחר, ועל הגמ”ח, שזהו שקראנו לאחר לבא לאכול ולעשות עמנו את הפסח, ולא התעלמנו מהאחר (וזה גם גילוי של ביישנים שקשור לענוה, שלא מתגאה שיש לו את שלו ולא אכפת לו מהאחר, אלא דואג גם לאחר, שמחשיבו לחשוב ולכן מתכבד בלדאוג לו, ובפרט להצטרף לקרבן הפסח, כעין שזה לכבוד לו שהאחר יהיה עמו, כיון שיש לו ענוה כלפי מעלת האחר.  וכן הוא מתבייש בכך שיש לו לאכול ולאחר לא, וכן מתבייש להראות פניו שלא להתייחס לחסרון של חברו בעשיית קרבן הפסח). בפרט שגאולת מצרים קשורה לאבות: “ישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” (שמות ב,כד), ובאבות נאמר במפורש על יציאת מצרים אצל אברהם (בברית בין הבתרים), לכן מדגישים את מעלת אברהם שהיא חסד (ואף היה מקדש שם שמים ע”י הכנסת האורחים [ב”ר נד,ו], ולכן אומרים שמי שצריך יבוא ויאכל, כנגד הצד החומרי, ומי שצריך פסח יבוא להצטרף לפסח, שזה כנגד הצד הרוחני), כשורש לגאולתנו. גם יש בעשיית חסד משום חיבור ודבקות בקב”ה (סוטה יד,א), כך שראוי בזמן שה' בא לעולם כדי לגאלנו בשביל לקחתנו לעבודתו, להוכיח שאנו קשורים לדבקות בו יתברך. נראה גם ששורש הגלות קשור לפירוד, כיון שירדו למצרים בעקבות מכירת יוסף, שזה היה פירוד בבנ”י. בנוסף אומר משה: "אכן נודע הדבר“ (שמות ב,יד), '"וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה? לכך אמר "אכן נודע הדבר" עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים' (שמו"ר א,ל). שנראה שלשוה”ר זהו מקור לשעבוד ואי גאולה, בשל הפירוד שיש בזה בין האנשים, לכן בשביל ליגאל צריך גילוי של אחדות שלמה וראויה. אולי זהו שנאמר: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים. ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו'' (סוטה יא,ב), שמופיע בהרחבה כמה עשו בשביל בעליהן, כיון שיש בזה משום עשיית חסד ואחדות בבנ”י, ולכן יש בזה כח זכות לגאולה. אולי גם לכן לאחר שמשה בא בפעם הראשונה לפרעה, העבודה רק הוכבדה, כמו שמשה התלונן על כך "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך” (שמות ה,כג). זה באמת קשה מדוע נעשה כך? (ראה הסבר לזה ב'תורת המקרא' “וארא” למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א. בנוסף להסברו של מרן הגאון) אולי אפשר שזו הסיבה – גילוי חסד, שכדי ליגאל צריך שיתגלה החסד בבנ"י בצורה גדולה וחזקה, לכן נגרם בתחילת תהליך הגאולה שהשעבוד יתחזק, שאז יוכו שוטרי בנ”י, ובכ”ז הם לא היכו את בנ”י: '"ויכו שוטרי בני ישראל". מכאן אתה למד שהיו כשרים, ומסרו עצמן על ישראל, וסבלו מכות כדי להקל מעליהם' וכו' (שמו"ר ה,כ), שבזה מתגלה האחדות והחסד שבבנ”י, שלכן ראויים ליגאל. בנוסף, יצאנו ממצרים כדי לקבל את התורה וללכת לא”י ששם מקום קיום התורה והחיבור לשכינת ה', שני אלו קשורים לאחדות בבנ”י, שבלי אחדות אין שלמות לתורה, שהרי יש מצוות שיש באלו ואין באלו (כמו שיש מצוות רק לכהנים וכדו'), ורק ע”י אחדות כולם מתקיימת כל התורה, לכן בשביל התורה חייבת להיות אחדות (ולכן התורה נתנה רק כשהיו באחדות – בסיני ['"ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד'. רש”י. שמות יט,ב]). גם א”י קשורה לאחדות, שלכן כשחטאו בשנאת חינם בא חורבן (יומא ט,ב), שיחד עם זה בא חורבן לארץ וגלות. לכן היה צריך להדגיש את עניין האחדות והחסד בבנ”י, ולכן מה שאמרו בבוקר והתגלה ביטויו בליל הסדר במצרים, זה גילה את האחדות והחסד (אולי לכן מחלקים בקריאה לאכילה ולקרבן פסח בניפרד, לא רק משום שזה שני צרכים שונים [שיש שאין לו אוכל, ויש שיש לו אוכל אבל אינו יכול לסיים לבדו שה שלם של הפסח], אלא זה גם מבטא שיש שני עניינים, אחדות וחסד, שקריאה לאכילה מבטא את גילוי החסד, והקריאה לקרבן פסח מבטאת את האחדות שהקרבן הפסח מבטא – שנאכל יחד בחבורה). אולי גם בנוסף, נאמר חז"ל 'וביום שיצאו ישראל ממצרים נמולו כלם מגדול ועד קטן, שנא' "כי מלים היו כל העם היוצאים" וגו'. והיו לוקחים דם מילה ודם פסח, והיו נותנין על משקוף בתיהן, וכשעבר הקב"ה לנגוף את מצרים וראה דם הברית ודם הפסח, נתמלא רחמים על ישראל, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי”. אמר רבי אלעזר: וכי מה ראה הכתוב לומר שני פעמים בדמיך חיי? אלא אמר הקב"ה: בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף מלכות רביעית, לכך נאמר ב' פעמים בדמיך חיי' (פרקי דר"א, כט). נראה שלכן מזכירים במיוחד קריאה לאכילה וקרבן פסח, שהאכילה היא כנגד דם הברית שהוא מרמז עלינו – בנ"י (שהוא הברית בין כל בנ"י לקב"ה. גם לכן אנו נקראים מולים [משנה נדרים ג,יא]), לכן בקריאה לאכילה מראים את אחדות בנ"י, את הקשר שיש בנו כעם בנ"י, ולכן זה כרמז למצוות ברית המילה. הקריאה להצטרף לקרבן פסח היא כמובן כנגד קרבן הפסח. שבשני אלו היתה לנו הזכות כדי ליגאל, לכן יש הדגשה על אלו בזמן ליל הסדר שהיה במצרים כזכות לגאולתנו. במעשינו אנו מתחברים אליהם ושואבים מגאולתם כח לגאולה כמותם, שנראה כעין רמז בדברי חז"ל על זכות דם הברית ודם הפסח שהתגלה שם: 'ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף מלכות רביעית, לכך נאמר ב' פעמים בדמיך חיי', שגם אצלנו יש זכות גאולה בדם הברית והפסח כמותם, שיש קשר ביננו. שנזכה לגאולה שלמה בבי"א.