בָּרוּך שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לישראל -  שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו יג’-יד’): “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע. כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל”.

המפרשים התקשו, מהי הרבותא בכך שהקב"ה קיים הבטחתו, הרי מובן מאליו הוא שיקיימנה, ומהו השבח הנאמר כאן. וביארו זאת באופנים שונים: א. הקב"ה חישב את הקץ, שלא יהיה בסוף ארבע מאות שנה מתחילת השעבוד בפועל, אלא מלידת יצחק, ועל זה אמר כאן "לעשות כמה שאמר...זרעך"- שמילה זו כוללת גם את יצחק, ואף שנות חייו נכללו בחשבון. (ובדרך רמז פירשו: חשב את ה'קץ'= 190 בגימטריה, חישב להפחיתן מ400 השנים שנקצבו). ב. הקב"ה החשיב את ריבוי העינוי והסבל, שהיה מעבר למה שנגזר, כשנים נוספות של עינוי, וע"י כך חישב את קץ ארבע מאות השנים לפני שהן היו בפועל, ועל זה אמר כאן "לעשות כמה שאמר... ועינו אותם", כלומר שגודל העינוי ייחשב כזמן נוסף וייכלל בתקופת השעבוד. 

אך נראה שפשט המאמר אינו כך, כיון שהפסוק מובא כאן כצורתו ואין כאן שום רמז לדבר שעליו מברכים את המקום. וכן מהמשפט "ברוך שומר הבטחתו לישראל", נראה שהברכה היא על עצם קיום ההבטחה. והרבותא בכך היא, שלא גרמו חטאיהם של ישראל במצרים להאריך את השעבוד, שאילו היה כן לא היה בכך משום הפרת ההבטחה, משני טעמים: א. ייתכן שההבטחה היתה רק בתנאי שלא יחטאו. ב. נאמר שהשעבוד יהיה ארבע מאות שנה, אך לא נאמר שלא ימשיך גם לאחר מכן, על אף שוודאי משמעות הדברים הפשוטה היא שהשעבוד יהיה ארבע מאות שנה בלבד, שעליה נאמר כאן שהקב"ה שמר את הבטחתו לגאלם אחרי ארבע מאות שנה.

אפשר גם לפרש, שהברכה היא על עצם זה שהבטיח וקיים הבטחתו, אע''פ שקיום ההבטחה מובן מאליו.