'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה). ר"ג מלמד שחייבים לומר שלושה דברים אלו הפסח, ולמד זאת בלימוד מהתורה: 'כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) "ואמרתם זבח פסח הוא”. פי' באמירה, שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים. ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ"ל נמי מצה זו ומרור זה' (תיו”ט). אולם בכ"ז אין זו חובה גמורה: 'לא יצא י"ח. כלומר לא יצא י"ח כראוי, אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר' וכו' (שם). בפשטות הסיבה לזה היא משום שזהו הבסיס של פסח: השעבוד (מרור - שהשתעבדו), התערבות ה' (פסח על בתי אבותינו והרג את בכורי מצרים), והגאולה (מצה – שנגאלו ממצרים). [ראה ב'תורת המועדים' – 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב ומעמיק בקשר לאמירה על המצה]. אולי אפשר שבנוסף לצד הפשוט והברור, יש בזה גם מסרים שקשורים לגאולה ממצרים. במשנה מופיע מיד: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"' (משנה שם). בנוסף לפשטות שזה מובא כאן שזהו ע"פ הסדר שבהגדה, וגם שקודם נאמר על אמירה ולכן מחובר לזה שצריך לראות עצמו וכו', שזה גם קשור באמירה בליל הסדר (שהרי זהו הפס' “והגדת" וגו'). נראה שגם מחובר כדי לומר שגאולת מצרים היא גאולה שגם מתגלת בכל הדורות, בנוסף לפשט שאנו כביכול השתחררנו ממצרים, שאילו לא יצאנו היינו נשארים במצרים, יש בזה גם עומק שכל גאולה בכל דור קשורה לגאולת מצרים. לכן חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מגלות מצרים וכן מכוחה יצאנו ונצא מכל הצרות, מכח שורש לגאולה שיש מהגאולה ממצרים. יותר מזה, נראה שכל מה שקורה בכל דור קשור ליציאת מצרים, שהרי אילו לא יצאנו היינו נשארים במצרים, יוצא שכל מה שקורה לך עכשיו בכל יום ויום קשור לכך שיצאת ממצרים. לכן נראה שגם בשלושת אלו רמוז לצורות השונות שיש בכל הדורות: יש דורות שיש בהם גאולה גדולה, שה' עוזרנו בגלוי, ואנו בנחת ושלווה, כנגד זה מתגלה בפסח שהוא כנגד שה' פסח, שהתגלה ממש לעזרתנו, שהכה את מצרים ופסח על בתי ישראל, כעוזרנו שנשב בנחת וישועה גדולה. זה גם מתגלה בכך שזהו קרבן פסח, שקרבן זהו קשר גילוי וגדול לקב"ה. לעומת זאת ישנם דורות שבהם אין דבר חריג במיוחד, אין ישועה או שלווה גדולה במיוחד, אולם גם אין צרות או שאין כ"ך הרבה צרות גדולות, שכנגד זה יש את המצה, שהיא מסמלת שיצאנו ממצרים, שאין אחרים ששולטים עלינו או מרעים לנו (אמנם המצה נעשית בחיפזון, וכן לא הספיק בצקם להחמיץ כי גורשו, כך שיש בזה קצת גילוי של אי נוחות – להבדיל מהפסח, ולכן גם כנגד זמן שיש בו קצת צרות). זה גם מתגלה בכך שהמצה היא לחם, כאדם שיושב ואוכל, שיכול לעשות כך כיון שאין מי שמרע או מציק לו במיוחד עד שלא יכול לשבת ולהשביע נפשו. לעומתם יש דורות שבהם ישנה צרה גדולה, כנגד זה בא המרור שמסמל את השעבוד והמרירות, שמררו את חייהם. זהו בצמח מר שלא נעים לאכלו, שכך לא נעים תחת יד המשעבד. כל אלו אנו מחברים לפסח, לומר שה' הצילנו ממצרים, שכך ה' מגן ומשגיח עלינו בכל הדורות, בוודאי כמו שנגלה בדור של נחת גמורה, אבל גם כשלא רואים וגם כשיש צער רב, תמיד ה' משגיח ומגן עלינו. דבר נוסף נראה שבגאולת מצרים נפגשנו עם הקב"ה, שזה קשור להיותנו עבדי ה', שיצאנו ממצרים כדי להיות עבדי ה', שזהו הדיברה הראשונה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” וגו' (שמות כ,ב), שלכן גם בלשונות הגאולה הלשון הרביעית היא “ולקחתי” שזה כנגד מתן תורה, שזה חלק מהותי של היציאה ממצרים. לכן נראה שמגלים ברמז בפסח שה' אלוקינו הוא היה הווה ויהיה, וזה מתגלה גם ברמז שגאולת מצרים משפיע גם לעתיד, שהרי בלעדי זה הינו נשארים לעולם במצרים. לכן יש את פסח שהוא כנגד גילוי ה' בעולם (שה' ירד בעצמו להכות את מצרים), שזה יהיה בשלמות לעתיד לבא בגאולה השלמה (שאז יתמלא העולם "דעה את ה'” [ישעיהו יא,ט]), שהיא קשורה גם לכח גאולת פסח (שהוא יסוד לגאולה השלמה), שזה כנגד לעתיד. המרור שמסמל את השעבוד במצרים, הוא כנגד העבר – מה שהיה במצרים לפני הגאולה של פסח. המצה שהיא כנגד שיצאנו ממצרים, זה כנגד ההווה, שאנו לא במצרים אבל גם לא בגאולה השלמה, אלא בדרך, כמו שאכלו אח"כ בדרך את המצות. עוד נראה שזה מרמז על יסוד הגאולה ממצרים, שזה מכח האבות (“וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" [שמות ב,כד]), שזה גם קשור בכך שיצאנו ממצרים כדי להיות עבדי ה', בשל הנשמה המיוחדת שיש בנו מכח היותנו צאצאי האבות. לכן פסח כנגד יצחק שהועלה בעקידה כקרבן (וכן אצלו מתגלה קרבן פסח, כשביקש מעשו להביא לו שני גדיי עיזים כדי לברכו [רש"י. בראשית כז,ט]) [אולי גם פסח אותיות חספ, ומתחלף ה-ס' ב-ש', שבעקידה הוא חשף את דבקותו בה', שמסר עצמו לעקידה לה']. מצה כנגד אברהם, שהיא מדגן שיש בו כח לדיבור שקשור לדעת (ברכות מ,א), שכך אברהם היה הראשון שהפיץ את ידיעת ה' בעולם, וכן אצלו נאמר במפורש שהיה קורא בשם ה' (בראשית כא,לג) [וכן זה נעשה בדרך ע"י האכילה שהאכיל את האנשים (רש"י שם), כמו שאת המצה אכלו בנ"י בדרך] (גם מצה כשמתחלף ה-ה' ב-א', זהו מצא, שמצא את ה' שמסתתר בעולם, וכן היה כביכול מגלה לאחרים את ה', שמביאם לאמונה בה'). מרור כנגד יעקב שחייו היו קשים, כמו שאמר לפרעה: “מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז,ט) [אולי מרור בא”ת ב”ש 'יגפג' = 'פיו', שיעקב העיד בפיו – בדיבורו לפרעה, שחייו היו קשים. אולי גם מרור גימטריה של 446 ועוד אחד כנגד המילה עצמה זהו 447, שזהו שגלות מצרים היתה כעין 430 שנה (שמות יב,מ), שזה נחשב מברית בין הבתרים (רש”י [ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המדינה' – 'עלייתו הראשונה של אברהם אבינו לא”י', שזה מחלוקת בחז”ל]), כשמתוכם יעקב עצמו חי בגלות מצרים 17 שנה (בראשית מז,כח), כך שרומז ביחד ב-447 על הגלות ועל יעקב. אולי גם "מרור” זה 446 ועוד אחד של המילה עצמה, זהו 447, זהו כמו הגימטריה של דברי יעקב “מעט ורעים” שזה445, ועוד שני המילים, סה”כ 447].