"לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" וגו' (אסתר ט,כב-כג). אולי אפשר שבנוסף לסיבה הפשוטה שכל מצוה באה כנגד דברים שקרו במעשה פורים, אולי אפשר שזה גם בא לרמז על דבר חשוב שנעשה בפורים, שזהו קבלת תורה מרצון: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). לכן כנגד זה יש במצוות פורים: מצות קריאת מגילה כנגד מצוות תלמוד תורה, שהיא הדגשה של מעלת התורה (והיא כעין מיוחדת לעצמה, שיש לימוד ויש עשיה). מצוות משלוח מנות איש לרעהו כעין מדגיש את מצוות התורה, שהם מחולקות לשנים, מ”ע ומצות ל”ת, ושני החלקים משלימים יחד את תרי"ג המצוות: 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' (מכות כג,ב-כד,א), לכן כנגד זה משלוח שתי מנות לאדם אחד, כשנים שבאים יחד. (וכן שניהם משלימים יחד את האדם: 'בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו ... ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד' וכו' [זוהר ח"א קע,ב], לכן זה מרומז במשלוח מנות איש לרעהו, בין אנשים שלמים במעלתם, כרמז שמשלימים את האדם למעלתו בקדושה כששני החלקים באים יחד באדם). בנוסף גם בתורה יש שני חלקים, תורה שבכתב ותושב"ע, שבאים יחד ומשלימים זה את זה (שדורשים מהכתוב בדרשות תושב”ע), ולכן כנגד זה נותנים משלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאחד, כשני חלקים שמשלימים יחד. מצוות מתנות לאביונים זה נתינה לשני עניים – מתנה לכל עני, נראה שזה כנגד שבתורה יש חלוקה של שנים, מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. שהם שני סוגי מצוות כשאין להשוות בין אדם לקב"ה ח"ו, ולכן זה לשני אנשים שונים – שלא משווים ביניהם, וזה לעניים כרמז שכאן יש התייחסות לדבר תחתון (כעני שהוא למטה בכבוד), שזהו כרמז שיש כאן גם יחס להתנהגות מול האדם שהוא תחתון ושפל (ובלי שום השוואה) מול הקב"ה (לא שח”ו אחד מהעניים כנגד הקב”ה, אלא כרמז שיש כאן הסתכלות של חלוקת המצוות שיש בזה גילוי גם של האדם התחתון, כרמז כללי לאיזה סוג של חלוקה מדובר כאן). (אפשר גם שבין אדם למקום נרמז במשלוח מנות לחברו [שזה אף משלוח לגדול ממנו, כרמז לקב”ה שהוא גדול ממנו], ובין אדם לחברו נרמז בנתינת מתנות לעניים [שאדם הוא יצור תחתון]. במשלוח מנות לחברו זה שנים לאחד, כביטוי שהקב"ה אחד שיש לו גילויים רבים, ואילו מתנות לאביונים זה לשנים כרמז שכל אדם נפרד מחברו). מצוות משתה שזה סעודה עם שתיית יין מרמז על השמחה הגדולה, שזה היה מעלת קבלת התורה בפורים שקיבלנו את התורה מרצון ולא בכפיה, שזהו קבלה בשמחה כמו שהסעודה עם המשתה מבטאים. לכן נראה שבפס' שממנו למד רבא שקיבלו את התורה שוב בפורים יש קרי וכתיב: “קימו וקבל [וקבלו] היהודים", שמדוע שונה הכתיב ל"וקבל"? בפשטות אפשר לומר שכמו שבמתן תורה היתה אחדות בישראל, ולכן דווקא אז קיבלו את התורה ('חזקיה אמר חורי: גדול השלום, שבכל המסעות כתיב (במדבר לג, ה): "ויסעו" "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת, הדא דכתיב (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל", ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שעה שאני נותן תורה לבני'. ויק”ר ט,ט), כך גם כאן מרמז על אחדות שהיתה, שלכן אז קיבלו על עצמם מחדש את התורה. או שמרמז על שמשה הוריד את התורה, שכאן השלימו זאת, ולכן "וקבל" בלשון יחיד לרמז על משה שהוריד את התורה (כדי להדגיש כדרשת רבא לחבר לקבלת התורה). אולם אפשר שזה בכוונה נכתב כך כדי לרמז על הנאמר קודם "וקבל”: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", להשוות ביניהם, כדי לומר שמה שנאמר קודם על גזרת מצוות הפורים: "… לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם", קשור ל"קימו וקבלו היהודים", שזה קבלת התורה מחדש, שיש השפעה וגילוי של זה בזה. אולי אפשר גם שהיהודים שמחו בפורים: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר“ (אסתר ח,טז). וחז”ל דרשו מריבוי לשונות: (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמר רב יהודה: "אורה" זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". "שמחה" זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". "ששון" זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך". "ויקר" אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש' (מגילה טז,ב). שהמן גזר על כל אלו (רש"י), ולכן היה עכשיו שמחה על ביטול גזרותיו. לכן נראה שגזרו מצוות כמול גזרותיו לביטול מצוות, ולכן כנגד ביטול לימוד תורה תיקנו קריאת המגילה בפורים. כנגד ביטול יו"ט, גזרו עשיית יו"ט של שמחה, שבו סעודה ומשתה (כיו"ט [אמנם ביו”ט אין מצווה לשתות, אולם כיון שבפורים נעשו דברים רבים בנס ע”י משתה היין לכן תיקנו משתה כחלק מהשמחה והסעודה]). כנגד ביטול ברית מילה תיקנו מתנות לאביונים, כמו התינוק שהוא בצער מהכאב, כך העני בצער מעניותו, ונותנים לשני עניים כמו שמצוות מילה מוטלת על האב לקיים בבנו (ולכן שנים, כ-אב ובנו) [וכן לאב כואב כאב בנו, ולכן כשני עניים], וזה במאכל כמו שעושים מצוות סעודת ברית מילה. כנגד ביטול הנחת תפילין תיקנו משלוח מנות איש לרעהו, כמו שיש שני תפילין – של יד ושל ראש, שהם מונחים יחד על אותו אדם, כך נותנים לאדם אחד שתי מתנות של אוכל, כמו סעודה שמקיימים לבר מצווה. (וכן שמחה וששון אלו שמחות ולכן במאכל כרמז לשמחה באוכל, וגם "ויקר" שזה כלשון שה' נקרא עליך, אז בעצם גופך כעין מחובר לקב”ה, ולכן עושים באכילה לקיום הגוף לרמז לחשיבות הנרמזת בזה).