פרשת ויקהל פקודי - פרשת המקדש

פרשת החודש

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

בשבת 'פרשת החודש' נשמעת מעל במת בתי הכנסת בישראל קריאת התורה בפרשת 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. פסוקי פרשה זו מעבירים לנגד עינינו את סידרת מצוות קרבן פסח שניתנו לישראל במצרים. בימי גדלותו של עם ישראל, כשישראל חגגו את הפסח בירושלים, עשו רבים את דרכם בימים אלה אל בית המקדש. הם נטלו עמם כבשים ועיזים, והרגישו כבר את ניחוחות הפסח המתקרב. בשבת ראש חודש חש כל אחד משהו מריח "צלי אש", של תנור הפסחים שלמד להכיר בירושלים החוגגת ברוב עם את חג החרות.

עולי הרגל שוררו בדרכם שירי מקדש, כמובא במסכת ביכורים ג, ב: "בדרך היו אומרים: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'. בירושלים היו אומרים: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'. בהר הבית היו אומרים: 'הללויה הללו אל בקדשו'. בעזרה [שם הגיעה ההתעלות לשיאה] היו אומרים: 'כל הנשמה תהלל יה הללויה". באזניו של עולה הרגל כבר התנגנה שירת ההלל של העם החוגג בירושלים. חז"ל המחישו את הרגעים הללו בתיאור מוחשי: 'כזית של אכילת קרבן פסח, ושירת ההלל, היו בוקעים את גגות העיר ירושלים' (פסחים פה, ב). היה זה 'חג חרות' פשוטו כמשמעו: עם שלם, החוגג יחדיו את היציאה מעבדות מצרים, כשהוא שמח וחוגג כאיש אחד בחצרות בית ה' בירושלים.

מה נותר מניחוחות הפסח בימינו? במה עוסקים הכל?

הקדחתנות מרובה, אך עוסקים בטפל; אלו מפיות יהיו מונחות על השולחן בליל הסדר, ואלו כופתאות יגישו למסובים בליל החג, או שמא בכלל... תחגוג המשפחה הרחק בבית מלון אי שם.

מה נותר מרוממות הנפש של שש עשרה המצוות המתקיימות בפסח? - שריד קלוש בלבד; במקום להוציא את קרבן הפסח מתנור הפסחים בירושלים המיועד לכל בני ה'חבורה', מניחים בקערת הסדר 'זרוע' מיזערית שספק אם יש מי שנותן עליה את דעתו במהלך ה'סדר'.

מקובל בימינו לחדש לקראת פסח את פני הבית הפרטי בסיוד מחודש ובכלים נאים. לא כן בעבר, בראש חודש ניסן - "ראש השנה לתרומת שקלים" היה עם ישראל תורם בהמוניו את 'מחצית השקל', כדי לחדש את פני המקדש בירושלים. ההיכל לבש 'פנים חדשות' בסיד לבן (כמובא במסכת מידות ג, ב) ואף ציפו אותו בשיש וזהב. כך היה ביתו של מלך מלכי המלכים בירושלים לובש מלכות לקראת ההמונים הבאים בשעריו.

מיוחד הוא ראש חודש ניסן – "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ומוגדר בתלמוד, כ'ראש השנה' כפול ומכופל: "באחד בניסן ראש השנה למלכים, ולרגלים, לחדשים, ולתרומת שקלים" (ראש השנה ב, א; ז, א). עצם המושג 'ראש השנה' יוצר אצל אדם מישראל תחושה של רוח התחדשות. מקובל בימינו בראש השנה של תשרי, לברך איש את רעהו בברכת –  'שנה טובה!' והנה מגיע ראש חודש ניסן, שחכמינו ז"ל הכתירו אותו בכמה וכמה תוארים של 'ראש השנה', ובימינו לא מצינו אדם המברך את חברו בברכת 'שנה טובה'!

"ראש השנה למלכים" מציין בהכרח את חובת העם לחדש את מלכות ישראל כבימי קדם, והרי אמרו חכמים (משנה שבת יד, ד) שאף כל אדם מישראל מלך הוא: "כל ישראל בני מלכים הם!" במיוחד בחודש זה ובחג הפסח, כל בית הופך לארמון מלכים, בו נוהגים בליל התקדש חג במנהגי מלכות; מדוע לא נברך איש את רעהו ב'שנה טובה'! היכן מלכות עם ישראל! היכן תחושת החרות וברכת 'שנה טובה', אשר נשמעה מדי שנה בחג חרותנו בחוצות ירושלים עיר המקדש - החוגגת את חרות ישראל בארצו?

הבה נחדש את נעורי העם, נחזיר עטרה ליושנה! נפאר את בית ה' בירושלים, את ביתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה! במקום להתכנס לבית הפרטי – בית של גלות - זה החג וזה הזמן לעלות לירושלים כעם בן חורין. עם, אשר פרק מעליו אלפיים שנות חורבן, ובא לחנוך מחדש בשירה והלל את בית ה' אלהי ישראל בירושלים הבנויה.

שבת שלום