"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות לב, ט)

הביטוי הנ"ל נאמר על פעולה שהתבצעה בניגוד לדרישה, מתוך דביקות בשגרת ההרגל (רש"ר הירש). אולם בביטוי החמור הזה מרומז בו זמנית גם הסיבה להקל בדינם, שכן חטאו של העם אינו נובע מתוך התפרצות חדשה ומפתיעה אלא שורשו בהרגלים שטרם הצליחו להגמל מהם. לפי הניתוח הנפלא של הרש"ר הירש, במהלך הפסוקים הבאים עובדה זו משמשת בתור בסיס לסנגוריה שמלמד משה על עם ישראל, כפי שמובא להלן:

"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמות לב, יא)

משה רבנו טוען כלפי הקב"ה:  אתה ידעת את המגרעות שבאופי העם הזה- ובמיוחד את הבולטת שבהם, קשיות העורף- בשעה שהוצאתו מארץ מצרים ב"כח גדול וביד חזקה", בדרך שמעל הטבע וההיסטוריה, למען יראו כולם שעם ישראל הוא עם ה'- למרות קשיות עורפו. והרי לא ייתכן שעלה בדעתך שהעם הזה יציית תכף ומיד למצוותיך באמונה עיוורת. לא ייתכן שעלה ברצונך לכלות את העם מיד לאחר שהוכיח את מרדנותו הידועה מראש. כי אם כך היה הדבר, היית מלכתחילה בוחר קבוצת אנשים צייתנים יותר. אלא ההכרח הוא שבשביל להגשים את מטרת גילוי כבודך בעולם בחרת דווקא את העם קשה העורף ביותר שבין עמי העולם משום בחירה זו אמורה להתגבר ולעדן קשיות עורף זו.

"וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.." (שמות לד, ט).

כעת משה סמוך ובטוח שהשערתו שהעלה בדעתו מלכתחילה אודות כוונת ה' בשעה שבחר לו עם קשה עורף מכל העמים, הינה נכונה. דווקא בגלל מידת קשיות העורף הטבעית שבעם ישראל- הוא המתאים ביותר להיות העם שיתגלה בו מוצאה האלוהי של התורה, אשר תתפרסם על ידו בכל האנושות, ויתגלו בו כוחות הפלא של חינוך האדם על ידי הנהגת ה'. דווקא בגלל היותו עם קשה עורף- דווקא בגלל זה- "ילך נא ה' בקרבנו". ילך נא ה' בקרב העם הזה, "העז שבאומות" (ביצה כה:).

יוצא מכאן שהמונטין הירוד של מידת "קשיות העורף" הוא לאו דווקא נכון, אלא היא הנותנת. ידועה המשנה במסכת אבות: "יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (פ"ה, מ"כ). מסביר הטור: "פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה". אנו למדים שבשורש המידה היא טובה אך עלינו ללמוד לתעל אותה לעבודת ה'.

"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה מט:).

ישנה מידה הדומה ל"קשיות עורף" והיא מידת "החוצפה". הרב קוק התייחס במקומות שונים לתופעה של "חוצפה יסגי" בעקבות המשיח, כאשר היחס הכללי שנוקט הראי"ה לסימן זה לביאת המשיח הוא של מציאת החיוב, בתופעה שהיא, לכאורה, שלילית. הרב קוק מסביר את שורש התופעה הנובעת ממצב שבו בני אדם אינם מבינים רעיונות נאצלים, החומריות מתגברת על ידי החוצפה. במשך הזמן, ההכרות הגשמיות מתעמקות ומתגברות, ועל ידי כך הן מכינות בסיס יותר רחב לקליטת כל אותם רעיונות נאצלים וגבוהים וכל אותם מוסרים נעלים, שלפני כן לא יכלו למצוא מקום לחול בעולם. אם כן, על ידי החוצפה, התאפשר, לאחר תהליך מסוים, לרעיונות גבוהים ונאצלים לחזור ולחול בעולם. וכפי שאומר הרב באורות התחיה: "החוצפה של עקבתא דמשיחא היא מיעוט אור לשם תיקון הכלים".