בנ"י יצאו ממצרים ששים ריבוא: “ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב,לז). אמנם אפשר בפשטות שכך היה המקרה, אולם חז"ל רואים במספר זה חשיבות, שלכן דימו בין זה לבין אותיות התורה (זוהר חדש צא,א). נראה שיסוד הדבר (חיבור בין בנ"י והתורה בעניין של ששים ריבוא) כבר נרמז בשה”ש, ע"פ דרשת ר"י: '"כשש מאות אלף" כששים רבוא, דברי רבי ישמעאל, שנאמר "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה" וגו' (שיר השירים ג'), של מי שהשלום שלו, וששים (רבוא) גבורים מגבורי ישראל. "כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה" (וגו') [ואומר] "על כן יאמר בספר מלחמות ה'” (במדבר כא). וכתיב, "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם”. ואומר "לאסור מלכיהם בזיקים”. ואומר "לעשות בהם משפט כתוב הדר" וגו' (תהלים קמט)' (מכילתא על הפס'). בפשטות הכוונה למלחמה שבנ"י נלחמים זהו כמו מלחמה של ה'. אולם אפשר גם בעומק שדורש שהמספר הזה הוא גם מספר של בנ"י הנלחמים מלחמות ה' בתורה, כמו שמופיע בתהלים שעושים מלחמה (ומנצחים ושובים את האויבים, ועושים משפט) וזה קשור ל”רוממות אל בגרונם”, שהם קשורים לתורה. (וזה קצת קשור גם לכך שזהו המספר שגם מופיע במפקד אח"כ, שהיה כדי לדעת כמה אנשים יש בשביל הלחימה על א"י, שהיא מקום התורה והמצוות). אולם מה המיוחד במספר הזה? יצחק הוליד את יעקב ועשו בגיל ששים (“ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם". בראשית כה,כו), ושניהם נילחמים אחד בשני כהפכים – של הקדושה (יעקב) מול הטומאה (עשו), ולכן נרמז על עניין הקדושה בנו, שנלחם מול הטומאה בעולם במספר ששים, כרמז לכך. בנוסף, בשל מעלתנו אנו קוראים אדם: 'דתניא ר"ש בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם' (ב"מ קיד,ב). לכן כיון שיש בנו מעלה מיוחדת של אדם, בשל יעודנו לתיקון העולם והליכה כרצון ה' – שלזה נברא האדם, לכן נרמז במספר שש כרמז ליום שישי של בריאת העולם שבו נברא אדם (גם נראה ש-ס' באותיותיו 'סמך' זהו גימטריה 120 כשנות חיי אדם בעולם). על יום השישי גם נרמז במתן תורה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). לכן נרמז עלינו במספר שש (לכן גם קשור ליום ו' סיון – כרמז לשש), כרמז  על קיום העולם ע"י מתן תורה – שזהו מטרת בריאת העולם, וזה קשור אלינו ולכן מתגלה בששים ריבוא כשהיסוד לו הוא המספר שש (והוספה של פי עשר זה כנגד הדברות שנאמרו במתן תורה [שכל התורה גנוזה בהם], או כנגד אברהם שהוליד את יצחק בגיל מאה, כך שהגילוי בנו הוא פי מאה וזהו שש מאות אלף). יש בנו מעלה של קשר לה' (בנשמתנו המיוחדת, וע"י קשר לתורה), ולכן יש בנו כח של מעל הטבע הרגיל, כמו שאנו באים להעלותו מעל חומריותו, ולכן זה גם מתגלה בנו בקיום פלאי. לכן כבר בתחילתנו זה התגלה במצרים, בריבוי על טבעי: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות א,ז), '"וישרצו" – שהיו יולדות ששה בכרס אחד' (רש"י). וגם כשניסו להתנגד לזה: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א,יב) שגם בזה רמז לששה “כן ירבה” שש אותיות, מה שלא עשו נגדנו בסוף התרבנו בששה בכרס. לכן כנגד קשרנו לנס זה, זה מתגלה בשש (שהוא יסוד לששים ריבוא\שש מאות אלף). זה קשור למהותנו בעולם, לכן זה דומה לכך שהאות ס' בלוחות היתה עומדת בנס: 'א"ר חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין' (שבת קד,א). שיש בזה רמז לבנ"י (ששים ריבוא) שקשורים במהותנו לתורה, ולכן מתגלה בנו נס בשרידתנו בעולם על אף המרעים לנו, שאנו עומדים בנס – נס נצח ישראל. לכן גם בזה קשור ליציאת מצרים בנס ולמתן תורה, שהינו אז כששים ריבוא. (גם ס' בא"ת ב"ש זהו ח', כרמז לעל טבעי [שהטבע מסומל בשבע – שבוע בריאה]). גם שש רומז לכל הצדדים הטבעים שיש (ארבעה צדדים, מעלה ומטה), שכך אנו באים לתקן את כל העולם כולו (המספר הוא בריבוא כרמז [בשמו] לריבוי, ריבוי קדושה בעולם). וכן יש ששת אלפי שנה של קיום עולם עד שכולו שבת (סנהדרין צז,א), שכך שש רומז לעולם עד תיקונו, שזהו שמתגלה בנו – תיקון העולם (וזה פי מאה [שש מאות אלף] כרמז להולדת יצחק בגיל מאה, שאז נולד המשכו של אברהם לתיקון העולם). וזהו ס' באותיות שמו 'סמך', שה' סומך את העולם עלינו לקיומו ותיקונו, שהעולם עומד (נסמך עלינו כרגלים) על שלושה דברים שנעשים על ידנו ('שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' [אבות א,ב], שלא במקרה הוא אמר זאת, שהוא 'הצדיק' כך שקשור להצדקת העולם לקיומו, שזה ע"י קידושו ותיקונו). גם נראה שהתורה היא חמשה חומשים, ולכן המספר שש מרמז על המשך, שאנו קיבלנו תורה וממשיכים לגלותה בלימודנו ומעשינו במצוות בעולם. אולי גם רמז ל"שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהלים קיט,קסב), שאנו שמחים בעשיית המצוות (שהמצוות צריכות להעשות בשמחה, אחרת הם כפגומות כמו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח,מז]), שהיא קשורה אלינו ברמז במספר שש, ולכן נרמז "שש" שבאותיות יכול להקרא שש, שהגילוי של התורה בנו בשמחה מגלה את מעלתנו בתורה שנרמז בשש, וזה קשור למתן תורה ולכן "אנכי" כרומז גם לעשרת הדברות שהינו במתן תורה ששים ריבוא (ולכן נרמז בבנ"י בששים ריבוא [שש כפול דברות]), וזה נועד לתיקון העולם, שזהו "על אמרתך" שבא לתקן את העולם שנברא בעשרה מאמרות (שכנגדם עשרת הדברות שקיבלנו [שבהם כל התורה כולה]). אולי גם רומז לכך שהיה דבר התחלתי קטן הדומה למתן תורה, שזהו קבלת שבע מצוות בן נח, שהוא העמיד זמנית את העולם והיה בו מעין מתן תורה קטן (ראה 'תורת המקרא' “נח" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ע”פ הזוהר), וזה היה בעקבות המבול (שהחריב את העולם על שלא היה בו קשר זה) שהיה כשנח היה בן שש מאות ("ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ". בראשית ז,ו), שאנו באים לתקן יותר ממנו, במעמד השלם של מתן תורה שקיבלנו את כל התורה וכך העולם לא נחרב (שהיה נחרב לו לא היינו מקבלים [שבת פח,א]), לכן זה נרמז בשש מאות (ובאלפים כעין רומז על האות א' [שבאותיותיו 'אלף' רומז (שיכול להקרא) לאלף], כנגד תחילת הדברות – "אנכי”, שאצלנו זה קבלת התורה בשלמות החיבור לה', וכך מתקנים את העולם כראוי). [לכן גם מתן תורה היה לאחר קריעת ים סוף (ומודגש בלשונות הגאולה שקריעת הים זהו הלשון השלישית “וגאלתי” ומתן תורה זהו הלשון הרביעית “ולקחתי”, שזהו סדרם העקרוני), כעין רמז למבול]. עוד נראה שרומז לכיבוש א"י, שכאן מקום תיקון העולם וקיום התורה והמצוות בשלמות, וכאן נלחמנו מול ששה עממין (כי הגרגשי עזב [יר' שביעית ו,א]) לכן מובן שבמכילתא נרמז על ששים ריבוא במלחמת תורה, כשבפשט הכוונה למלחמה ממש, כי קשורים זה בזה. כל זה קשור לקדש את העולם, לעשותו כעין מקדש לה', לכן גם נראה שרומז לנאמר במשכן "ווי העמדים" (שמות כז,י), שמזה למדו לאותיות התורה: 'רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר (שמות כז, י) "ווי העמודים", מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו' (סנהדרין כב,א). [אמנם זה מחלוקת ויש הרבה דעות ומקום להרחיב, ראה ב'תורת השבת והמועד' – 'הכתב בו נתנה התורה', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]. שאנו בנ"י מרומזים בשש (שש מאות אלף, ובפרט ששים ריבוא כקשר לאותיות שבלוחות של עשרת הדברות [שלכן כפול עשר]) כאות ו' שהיא שש, והיא מרמזת על התורה שנתנה לנו כדי לתקן את העולם לעשותו כמשכן לה' (כרמז בווי העמודים של המשכן). גם נראה ששישים רומז לגיל שישים: 'בן ששים לזקנה' (אבות ה,כא). 'ובמד"ש דאית ספרים דגרסי: בן ששים לחכמה. וכ"כ הריטב"א, ושהעד (איוב י"ב) "בישישים חכמה" נוטריקון: בן ששים. ע"כ. ואפשר דאף לפי גרסתינו הא דתנן לזקנה, הכונה לחכמה, כי (קדושין ל"ב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. דנוטריקין זקן: זה קנה' (תוי"ט). ממילא לכן נרמז בבנ"י בששים (ריבוא) כנגד קניין חכמת התורה שבנו. יעודנו הוא לתקן עולם במלכות ה', לגלות שמו בעולם, לכן נראה ששישים (ריבוא) ועוד יב שבטי ישראל (שיש יחוד בכל שבט ויש יחוד בכל אדם), יוצא ע"ב כנגד שם ה' הגדול בן ע"ב אותיות כרמז שאנו גורמים לגילוי שם ה' בעולם. גם ששים (ריבוא) בנ"י עם התורה (שהיא חמשה חומשים) יוצא ס"ה, כנגד שם אדנות (גימטריה אדנ'י = 65), שאנו עובדים את ה' ע"י התורה, וכן באים בכך לגלות שמו בעולם, שיקבלוהו כולם כאדון עלינו: “כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג,ט).