'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים: אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה' (אבות ה,ו). ראה ב'אבות לבנים' את דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א על משנתנו. אולם לכאורה קצת לא מובן, את מי זה מעניין שאלו עשרה, שלכאורה כיון שמציין את המספר (שהוא עשרה כמו במשניות הקודמות) סימן שיש בזה משהו? ראה בתוי"ט שמעמיד את העשרה כנגד עשרת המאמרות. נראה שאותם עשרה נבראו אז בשל יחודם כיוצאים מהמסגרת הרגילה (המאירי) וכן הם נועדו לסייע לאנושות להביא את העולם לשלמותו (אברנבאל). כך שנראה שזה כרומז שכמו שבמשניות הקודמות הובאו דברים של נס, שזהו חריג מהבריאה, ויש בהם קשר לגילוי שכינה בעולם (כניסי המקדש, וכניסי מצרים והניסיונות של אברהם), לכן זה קשור למספר עשרה שכאן, שנועדו לסייע להשראת שכינה לתיקון עולם. אולם נראה עוד שהמספר עשר רומז לעשרת הדברות (שכך בדומה להם יש עשרה ניסי מצרים – לקראת מתן תורה, ועשרה ניסים במקדש שהוא כהמשך של כח מתן תורה, וכן זה קשור בנו, כמו שאברהם התנסה בעשרה ניסיונות לחיבור לקב"ה להראות לנו את הדרך ללכת אחר ה' בכל מצב – וזה מתגלה בתורה שנתנה מסיני, ובזה מתקנים את כל העולם, כעין העשרה דורות שעד נח ועד אברהם), שהם נעשו כעין בזכות כח עשרת הדברות לתיקון העולם (שהרי גם הם קשורים לכח לתיקון בעולם), ועוד שהם נבראו בעולם כדברים פיזים שרומזים לדברות, כעין להטביע חותם במציאות הארצית של גילוי עשרת הדברות של מעלה (ככח לקיום העולם). כך נראה ש'פי הארץ' כנגד "אנכי", שקרח טען שה' לא נגלה למשה – שהתורה אינה אמת, לכן זהו כנגד גילוי ה' לכל בנ"י בדברה "אנכי ה'”, שכעין קרח טוען נגד גילוי ה' ולימוד עבודתו כא'ל, וכן הבליעה בארץ כמרמזת שה' הוא בורא העולם. 'פי הבאר' כנגד "לא יהיה לך", שהבאר נעלמה מבנ"י בסוף המדבר, שאילו היתה נשארת היו עוד יכולים לעבוד אותה כמו את נחש הנחשת, ועוד הבאר בזכות מרים, והנשים לא חטאו בחטא העגל (פרקי דר”א, מה). 'פי האתון' כנגד "לא תשא", שהאתון פתחה את פיה. 'הקשת' כנגד שבת, כיון שהקשת קשורה לקיום העולם (שה' נתן את הקשת כאות שלא יביא עוד מבול), ושבת קשורה לקיום העולם – בריאת העולם. 'המן' כנגד כיבוד הורים, שבין השאר מצווה להאכיל את ההורים (וכן במן נאמר שהיה בו כמה טעמים בדימוי להנקה: '(במדבר יא, ח) "והיה טעמו כטעם לשד השמן". א"ר אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין, אף המן מתהפך לכמה טעמים' [יומא עה,א], כך שרומז להורים – לאמא). 'המטה' כנגד "לא תרצח", שהרי משה נשלח עם המטה להכות את מצרים בשביל יציאת בנ"י, ולכן זה מרמז גם למכת בכורות – שמתו. 'השמיר' כנגד "לא תנאף", שבו חקקו את שמות בנ"י באפוד ובחושן, כיון שבנ"י טהורים, ולכן מרמז על אי נאיפה, כמו שנאמר ליוסף שאם יחטא עם אשת פוטיפר לא יהיה רשום באפוד (סוטה לו,ב). 'הכתב' כנגד "לא תגנוב", שזהו גונב נפש, שזהו כמו הכתב שהיה חקוק ובכ"ז עמד בנס באויר במקומו, כך רומז שלא לגנוב אדם ממקומו. 'המכתב' כנגד "לא תענה", שהמכתב הכוונה שנקרא מכל צד, שזהו שנראה כראוי מכל מקום, כרמז לאי עדות שקר, שלא לשקר מה שראה. 'הלוחות' כנגד "לא תחמוד", שהלוחות היו עשויות אבנים יקרות מאוד, עד שמשה העשיר מהפסולת שלהם (נדרים לח,א), לכן זה רומז שלא לחמוד את עושרו של האחר. נראה שמה שמוסיפים אח"כ עוד שלושה דברים זה כנגד האבות, כרמז לבנ"י שדרכנו מתגלה התורה, שאנו יסוד שחל בעולם בשביל תיקונו, ולכן כנגד זה נרמז בדברים שנבראו בער"ש. 'המזיקין' כנגד אברהם שהוא החל לתקן את נפש האדם, שהוא התחיל בגיור, ולכן זה כעין המזיקים שיש להם רוח, כרמז שאברהם מתקן את הרוח. 'אילו של אברהם' זה כנגד יצחק, שהאיל הועלה במקומו. 'קבורתו של משה' כנגד יעקב שהוא הועלה לקבורתו בא"י, כדומה למשה שעלה ממצרים לכיון הארץ ורצה ליקבר בה (אולם לא זכה). נראה שהי"א האחרון רומז לא"י, ש'צבת בצבת עשויה' כרומז לא"י שיש מצווה ליישב את א"י ולעבוד כאן, שאף כל עבודה בארץ יש בה משום ישוב א"י (נראה שזה רמוז בכך שמהולדת יצחק עד יציאת מצרים עברו 400 שנה [רש”י. בראשית טו,יג], ועוד 40 שנה במדבר, ועוד 52 שנים מהזמן שאברהם הכיר את ה' עד הולדת יצחק בגיל מאה ['רבי יוחנן ורבי חנינא תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו'. ב"ר סד,ד], יוצא סה”כ 492 שנים עד כניסת בנ"י לארץ, שזה גימטריה של 'צבת'). שכך באים להוסיף, שיש את התורה (עשרת הדברות) שעל ידה מתקנים, ומוסיף הי"א שזה נעשה ע"י בנ"י, ומוסיף הי"א שזה נעשה במיוחד בא"י, שכך ע"י שלושתם יש תיקון שלם בעולם. לכן נרמז שנבראו בער"ש כרמז שהם גילוי דומה לדברים של תיקון העולם, שלכן הם נבראו לעזרה לתיקון העולם לשלמותו, כעין המשך כח מכוחם (של התורה, בנ"י וא"י) כדי לחזקם (שהם שימשו לעזור לתיקון עולם).