'עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים' (אבות ה,ה). ראה ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א שמסביר היטב את המשנה הזו. ע"פ דברי המדר"ש (שמכל נס נלמד מסר חינוכי) וע"פ השפ"א (שהניסים השפיעו על נפשם של אבותינו) אפשר שהמשנה הזו באה לאחר הקודמת, לא רק בשל שיש כאן עשרה ניסים כעין עשרה ניסים שנאמרו במשנה הקודמת, אלא יש דימוי ביניהם. שבקודמת נאמרו עשרה ניסיונות שנפלו בהם אבותינו, לכן כאן מובא שנעשו ניסים כדי לחזק את אבותינו (אמנם לא מדובר על אותם 'אבותינו', אולם העקרון הוא שנעשה לאבותינו), וכמו שבקודמת נאמר שנפלו כדי להדגיש את מעלת עזותם של בנ"י, שזה ישפיע אח"כ לקדושה (מהר"ם שיק), כך כאן עשרה ניסים ללמדנו דרך חינוכית איך ראוי להיות עם ה', שהעזות שלנו תתגלה בצורה החיובית, שזה ע"י שנתחנך לטובה, ואז תתגלה העזות בכח גדול לטובה. אולי אפשר לומר שיש כאן עשרה ניסים במקדש, כנגד עשרת הדברות, שבזה מודגש 'נעשו לאבותינו', שיש בזה רמז לקשר למתן תורה, שנסלח לנו על חטא העגל, כעין הנאמר: '"אלה פקודי המשכן משכן העדות”. עדות לכל באי העולם, שנמחל להם על מעשה העגל' וכו' (תנחומא “פקודי” סימן ו), לכן זה מודגש שנעשה לאבותינו, שיש בזה מעלה לאבותינו כיון שבאלו מרמז על קשר ראוי למתן תורה (שאין פגם בשל העגל). נראה שרומז בעשרת הניסים לעשרת הדברות: 'לא הפילה אשה מריח בשר הקדש', כנגד "אנכי", שבמקדש מקריבים לה' כביטוי לאלוקותו, ונאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגו', ובמצרים גזרו להרוג את הילדים הנולדים, ולכן זה כעין הפלת הילד. 'ולא הסריח בשר הקדש מעולם', כנגד "לא יהיה", שהסרחה – קלקול של בשר קרבן, כעין רומז על עבודת ע"ז, שבמקום לה' הוא מקלקל ומקריב לע"ז. 'ולא נראה זבוב בבית המטבחים', כנגד "לא תשא", כעין שהזבוב בא לבשר ולדם, וממילא אם היה בא זה כעין שמשתמש שלא למטרה שלשמה נועד הקרבן, שהוא לה', ומה פתאום הזבוב משתמש בו, וזהו כעין נשיאת שם ה' לשווא, שימוש בקשר של גילוי שם ה' (שבקרבן מגלים קשר שלנו לה', שזה גילוי שם ה' בעולם) לשווא. 'ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים', כנגד שבת, שיוה"כ נקרא "שבת שבתון" (ויקרא כג,לב). 'ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה', כנגד "כבד את אביך ואת אמך", שבאיש ואשה בחיבורם יש השראת שכינה, ובניתוק יש אש: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א), לכן נרמז על איש ואשה באש של המערכה (שיש בה גילוי שכינה, אש מלמעלה [יומא כא,ב]) וכן כעין רמז ל"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה” וגו' (שה”ש ח,ז), כרמז לחיבורם, וממילא גם להבאת ילדים, וממילא הרמז בהם רומז למצוה לכבדם ע”י הילדים שנולדים בחיבורם. 'ולא נצחה הרוח את עמוד העשן', כנגד "לא תרצח", כי עמוד העשן הוא מהקרבת הקרבנות שנשחטו (שזה כעין מקביל להריגה), וכן כעין רמז בעשן כעין רוחני, כרמז לנשמה שבאדם שיורדת ממעלה למטה, כעין עמוד העשן שעלה מלמטה למעלה, שלא זז והפסיק את החיבור בין שמים וארץ, כעין האדם שממשיך לחיות כי הנשמה עדיין כאן בעולם, ולא עולה למעלה ומתנתקת מלמטה – מהגוף. 'ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים', כנגד "לא תנאף”, שלא נואף וגורם לפסול במשפחה, וכן האשה קרויה "לחם" (בראשית לט,ו [רש"י]). 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים', כנגד "לא תגנוב" שהכוונה לגונב נפשות (שחוטף את האדם ממקומו), שכאן חברו צפוף ואינו מזיזו ממקומו. 'ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם', כנגד "לא תענה ברעך עד שקר", שהנחש כעין העיד לחוה שה' לא רוצה שיהיו כמותו, וכן עד שקר פוגע בחברו כעין נחש ועקרב שפוגע באדם. 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים', כנגד "לא תחמוד”, שמרוב שטוב לו לא רואה רעה בכך שיש צפיפות, שמרגיש מושלם במה שיש לו, וממילא לא חומד את של חברו (וכן לינה בבית, רומז שלא חומד בית חברו). לכן אלו רומזים לחיבור לתורה בשלמות (שלכן ה' מראה כנגד זה נס במקדש [גם הנס בלינה בירושלים היה מהשפעת כח המקדש שבירושלים] שהוא כהמשך למשכן שהיה המשך למתן תורה), וזה קשור למשנה הקודמת שנאמר בה על עשרה ניסיונות שחטאו בנ"י, שאחד מהם הוא העגל, שכאן באים לומר את הצד השני – של התיקון, שה' מראה שמחל לנו. (וכן נאמר קודם על עשרת המכות, שהם היו בשביל יציאת מצרים לקבלת התורה). אולי אפשר גם שנאמר כאן עשרה ניסים לאחר עשרת מכות מצרים במשנה הקודמת, כדי לומר שאמנם כיום אין ניסים גלויים כביציאת מצרים, אולם בכ"ז יש ניסים שמראים את גילוי ה' לנו בעולם, שכך עשרת הניסים שבמקדש הראו זאת, כעין לומר שה' לא עזבנו ח"ו. שכך מרמזות על מכות מצרים: 'לא הפילה אשה מריח בשר הקדש', כנגד מכת דם, שבהפלה יוצא דם. 'ולא הסריח בשר הקדש מעולם', כנגד מכת דבר, שהחיות מתו והסריחו. 'ולא נראה זבוב בבית המטבחים', כנגד מכת צפרדע (שהיא יצור חי) שנאמר שנכנסו למטבח: לתנור ולמקום הלישה (“ובתנוריך ובמשארותיך". שמות ז,כח). 'ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים', כנגד מכת שחין, שבו יש מכה שמקשה על הקשר עם נשים (שבו לקה פרעה כשלקח את שרה): 'אמר רבי שמעון בן גמליאל: מצאני זקן אחד מוכה שחין בציפורין, ואמר לי: כ"ד מיני שחין הם, ואין לך קשה מכולם, שהאשה רעה לו, אלא ראתן בלבד, ובו לקה פרעה' (ב”ר מא,ב). 'ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה', כנגד מכת ברד ששברה את העצים, והיתה אש ומים. 'ולא נצחה הרוח את עמוד העשן', כנגד מכת חושך, שכשיש עשן כבד מאוד זה מחשיך מלראות. 'ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים', כנגד מכת ארבה שאכל את התבואה. 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים', כנגד מכת כינים, שעמידה זה על הארץ, שמשם באו הכינים, והם מילאו את כל המקום (כעין שנעשה צפוף) "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים" (שמות ח,יג). 'ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם', כנגד מכת ערוב שהיו חיות מזיקות. 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים', כנגד מכת בכורות שהיה בלילה במיטה (כנגד לינה בירושלים). לכן זה נתן שמחה לכל מי שראה, שראה בזה את השגחת ה' עלינו, ולכן זה 'נעשה לאבותינו', שיש בעשיה זו משום טובה לאבותינו שראו זאת.