"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים” (שמות יג,ט). 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", ואומר (תהלים לד, ח) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם"' (מנחות מג,ב). 'חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך  ה' סביב ליראיו ויחלצם", בריך רחמנא דסייען' (רמב"ם הל' תפילין ומזוזה וס"ת ו,יג). ישנם שלוש מצוות השומרות על האדם שלא יחטא: תפילין, ציצית ומזוזה. נראה שבאלו יש קשר לתורה בכתב ותושב"ע ומידות טובות, כיון שלמדו רמז מהפס' “והחוט המשולש לא במהרה ינתק", ובמשנה דרשו: 'כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (קהלת ד) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק"' (משנה קידושין א,י). לכן נראה שתפילין היא כנגד התושב"ע, כעין רמז ללימוד התורה שנאמר בתפילין: “למען תהיה תורת ה' בפיך", (שאמנם הפשט הוא על כל התורה שלומדים בפה, אבל אולי רומז בדגש "בפיך" כרמז לתורה שבע"פ. וכן כעין בדרש “זכרון” לזכור בע”פ את התורה), זהו תפילין ששמים סמוך לבר מצווה, ולכן כעין רמז למשנה שהיא בגיל עשר (אבות ה,כא) שזה כעין קרוב לבר מצוה (וכן תלמוד בגיל 15, כך ששימת התפילין היא כעין בזמן האמצע שביניהם). הציצית שמים לילדים מאז שהם קטנים, ולכן זה רומז למקרא, שמלמדים אותם כבר בהיותם קטנים: 'בן חמש שנים למקרא' (שם). מזוזה היא בכניסה לבית, ולכן רומז על דרך ארץ – על ההתנהגות של האדם עם סביבתו. בתפלין אדם צריך להיות בכובד ראש, ולכן זה מקרב אותו למשנה (תושב"ע) שצריכה מחשבה ולימוד גדול, ואילו ציצית זה מזכיר לו את ה' בחייו כל הזמן, ולכן מקרבו ללימוד תורה שיש בו גם סיפורים על חייהם של האבות ובנ"י, וגם מקרבו לדבקות במצוות ויראת שמים, ולכן הולך לביה"כ ושם שומע קריאת התורה, ובכלל מקרבו בשל יראת השמים לה' ולכן מקרבו ללימוד תורה תמיד [שגם אם הוא אינו זוכר את המשניות בע"פ יכול תמיד לקרוא בתורה] (ובפרט כעין מתחבר לתורה בכתב שהיא שמות ה', כמו שבציצית כעין רואה את גילוי ה' בתכלת [מנחות שם]), ובכלל ראית הציצית גורמת לו לימשך לראית התורה שזהו התורה שכתב – שכתובה. מזוזה מזכירה לו ביציאתו שה' משגיח ולכן עליו להתנהג כראוי במעשיו, בבית ובחוץ – לתקן את מעשיו בדרך ארץ. לכן אלו מושכים לזה, וכך מחובר לקדושה ולכן זה שומרו מלחטוא. עוד נראה שיש כאן עניין של קדושה בעולם, שמתחבר דרך אלו ליסודות הקדושה של עמידת העולם, ולכן גורם בכך ל"חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (שמעבר לפשט שכביכול ה' לידו בגלל התמדתו במצוות, נראה שבא לרמז) שה' חונה סביבו בשל שמקדש את העולם שסביבו, ולכן יכולה השכינה להתגלות שם כראוי, ולכן הקדושה הזו שמתגלה מגנה עליו מלחטוא. שהנה נאמר על העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). התפילין מקשרים לתורה כמו שנאמר בפס' “למען תהיה תורת ה' בפיך". המזוזה מרמזת כנגד עבודת הקרבנות שבמקדש, שהמזוזה מקדשת את הבית, כעין בית קדוש לה' כדימוי קטן לבית הגדול והקדוש שהוא מקדש. הציצית מרמזת על החסד, כיון שהיא מרמזת כעין על ראית רמז לה' דרך המציאות שבעולם: 'תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב (יחזקאל א, כו) "כמראה אבן ספיר דמות כסא"' (מנחות שם). לכן כיון שיש בזה ביטוי של גילוי ה' דרך המציאות שבעולם, אז זה גורם להיות בעלי גמילות חסד, לגלות במעשינו את הנהגת ה' בעולם: 'אבא שאול אומר: "ואנוהו" הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום' (שבת קלג,ב). וכן: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא”? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו”, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים' (סוטה יד,א). [אמנם אפשר גם שציצית זה כנגד כסא הכבוד, ולכן כנגד המקדש – כנגד העבודה. ואילו מזוזה היא בפתח שזה כנגד האדם שיוצא ונפגש עם אנשים, שזה מקדש את מעשיו מול בני אדם, שזהו גמילות חסד]. (אולי זהו שמובא ביר': 'תמן תנינן: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשתן בפסוק אחד (ישעיהו נא): "ואשים דברי בפיך" זו תורה, "ובצל ידי כסיתיך" זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זכה לישב בצילו של הקב"ה. הדא היא דכתיב (תהילים לו) "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון”. (ישעיהו נא) "לנטע שמים וליסד ארץ" אלו הקרבנות' [יר' תענית ד,ב], שלמדו בפס' את שלושתם ושם נאמר שזוכה לישב בצילו של הקב"ה [אמנם אמרו על תורה וגמ"ח, אולם ודאי שזה חל גם על הקרבנות, שהרי זה המשך הפס', ואין צורך להדגיש זאת שהרי ודאי שבקשר למקדש הוא בצל השכינה, אלא שבאו להדגיש שאפילו כיום שאין מקדש אפשר לישב בצל הקב"ה ע”י תורה וגמ”ח], שזהו כעין הפס' שדרשו על תפילין ציצית ומזוזה – "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", שיש קשר קרבה לה'). אולי גם אפשר שיש שלוש עברות חמורות: ע"ז, ג"ע ושפיכות דמים. ושלושת אלו כעין באים כנגדם, וממילא גם כנגד כל שאר העברות הקלות יותר. תפילין נגד ע"ז, שבתפילין יש את שם ה' עלינו: '(דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא, ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב), ששם ה' נקרא עלינו (ולא של ע”ז), להיפך משאר העמים עובדי הע”ז. ציצית נגד ג"ע, שמגינה מזה: 'מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים … עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע' וכו' (שם מד,א). מזוזה כנגד שפיכות דמים, שבחוץ יש סכנות וריבים, שלא כמו בבית שהוא מוגן ורגוע, לכן בחוץ מצוי יותר שיגיעו לידי ריב עד ש"ד. לכן שלושת אלו מקדשים ומעלים את האדם מעל כל כוחות היצר לעברה.