סיכום קצר מתוך שיעורו של הרב יגאל שנדורפי

להערות או הצטרפות לרשימת תפוצה -  [email protected]

(אפשר לשלוח למייל זה גם שאלות לרב ובע"ה במידת האפשר הרב יתייחס לשאלות )

חיבור של הפכים

הקדוש ברוך הוא, חפץ לחבר דברים שונים יחד ומחיבור זה נוצרת מציאות שלא התאפשרה בלעדיו. כשם שבמכת ברד הקדוש ברוך הוא חיבר אש ומים, כך הוא חפץ בחיבור בין האיש לאשתו דווקא כדי שדווקא מתוך השוני ביניהם ייוצר משהו חדש.

הנחת העבודה, שבי בני הזוג אינם "תאומים סיאמים" כשם שההבדל בין עין ימין לעין שמאל יוצר את הראיה התלת ממדית, השוני בין רגל ימין לרגל שמאל יצר אפשרות לתנועה והתקדמות, כך ההבדל המובנה בין גבר לאישה - מאפשר הופעה של דבר עמוק הרבה יותר ממה שכל אחד מהם היה יכול לעשות. תפקידנו לעשות את החיבור הזה באופן הנכון, אנו אמונים על בניית הגשר, על החיבור המיוחד הזה.

לאישה יכולים להיות צרכים שונים שהגבר לא מבין. המודעות לשוני בינינו מאפשרת חיבור טוב יותר. במיוחד בזמנים האלו שנמצאים יותר ביחד ויש אוירה כללית יותר לחוצה. יש חשיבות שראש המשפחה ישקיע יותר בקשר עם הילדים, "ירד לרמה שלהם" - יהיה אתם באופן שזה משמח אותם, ייתן להם "לרכב" עליו כשהוא בתפקיד הסוס (או החמור), ירקוד, יקפוץ איתם או ישחק איתם במשחקים אחרים שהם אוהבים.

אפשר לעשות זאת ב"לית ברירה" ומתוך אנחת צער. אבל אפשר גם לעשות זאת גם מתוך שמחה של מצווה - להבין שעכשיו זה רצון ה', לשמוח באמת עם הילדים. (גם הנכדים שלי מטפסים ורוכבים עלי) מתוך הבנה שזה המקום שלהם אלו הצרכים שלהם ולהתחבר אליהם במקום שישמח אותם. לפנות את דעתו ולצלול לעולמם הקסום.

 באופן דומה - צריך להיות היחס גם לאישה, אמנם היא לא ילדה קטנה, אבל גם לה יש צרכים שאתה לא מבין. החיבור מתבטא דווקא כאשר מגיעים "למקומו" של השני ונפגשים איתו באופן שמשמח אותו וממלאים את הצורך שלו[1]...

במצרים הבית היהודי היה קדוש בקדושת המזבח

כשהגיע הזמן להקריב את קורבן הפסח לפני יציאת מצרים, לא הייתה אפשרות לבנות מזבח במצרים מרוב טומאתה. במקום זאת הצטוו בני ישראל לשים את הדם על פתח ביתם - ללמדנו שהבית היהודי במצרים היה מקודש בקדושת מזבח.

זאת עלינו ללמוד לכל מהלך חיינו המשפחתיים, כשם שבעבודת הקרבנות יש התעסקות רבה עם העולם הגשמי, יש עיסוק בדם הקרבנות, ניתוח האיברים והדחתם. ועבודות אלו מטהרות את עם ישראל ומקשרות בינינו לבין בורא העולם. כך גם החיים של משפחה יהודית, כרוכים גם הם בהתעסקויות גשמיות שונות שבמבט ראשון יכולות להיראות כיציאה מהקודש, אך האמת היא שדווקא פעולות אלו (אם הן נעשות בכוונה הנכונה) הן מחברות שמיים וארץ ומאפשרות את השראת השכינה בבית, בדיוק כשם שהעיסוק הגשמי בקרבן משרה את השכינה בבית המקדש ובכל עם ישראל.

אפשר להתייחס לדברים האלו כ"חובה" שצריך לסיים כמה שיותר מהר או לראות את קדושתם[2]. הדברים אמורים לגבי החלפת טיטולים, ניקיון הבית הכנת האוכל ועיסוקים "גשמיים" נוספים.

שאלה - אני מרגיש עייפות בנפש, צריך "הטענה". הייתי רגיל ללמוד יום שלם בכולל ומשם לשאוב את הכוחות לתת למשפחה, עכשיו הלימוד שלי הרבה פחות מסודר ואני מרגיש דלדול כוחות.

תשובה - יעקב אבינו למד 14 שנים בבית המדרש של שם ועבר, ומשם הלך לביתו של לבן לרעות צאן ולהתעסק עם העולם הגשמי. כשם שבהתחלה רצון ה' היה שהוא ילמד, עכשיו רצון ה' הוא שיתעסק דווקא בעניינים הלאו.

אנחנו צריכים להבין שהייסורים הם ב"דעת"[3].

כלומר האופן שבו אנו תופסים את המציאות בדעתנו - משפיע על ההרגשה, על יכולת התפקוד ועל שביעות הרצון ממצבנו[4].

לא מדובר כאן על "הכנעה", למרות שאני לא רוצה, אני "מקבל עלי את הדין" (אבל בתוך תוכי מחכה כבר מתי זה יגמר...) אנחנו מדברים כאן על משהו אחר - קיבלתי תפקיד מריבנו של עולם! צריך להחליף את ה"דיסק" בראש!

מתי נגמר המסע?

מסופר על חייל שהגיע לטירונות של אחת הסיירות – הוא החליט שיהיה חייל מצטיין. אחד התרגילים המחשבתיים שעשה שלם כך, היה שהחליט לעצמו "אני לא "מרגיש" שנגמר המסע עד שאני מגיע במקלחת", כל עוד זה לא קרה מבחינתי המסע לא נגמר, גם אם אנחנו כבר בתוך הבסיס - הרי בכל רגע המפקד יכול לומר לנו להמשיך במסלול. כך בכל פעם שיוצאו למסע שינן אותו חייל לעצמו - "המסע לא נגמר עד שאני לא במקלחת", אבל לא היו הפתעות והמסעות נגמרו באופן הצפוי. עד שיום אחד לאחר מסע מפרך חזרה הפלוגה לבסיס והורדו את הציוד, לכולם הייתה הרגשת אנחה שהינה סוף סוף הגיע המסע המפרך לסופו ואפשר לנוח, מה גדולה הייתה ההפתעה כאשר המפקד הורה לכולם להעמיס שוב את הציוד ולהמשיך במסע... חיילים רבים וטובים נשברו מכך והתנהגו באופן שהיה קשה להעלות על הדעת. אותו חייל, לעומתם היה מוכן לקחת את הציוד ולהמשיך הלאה, הרי כבר תקופה ארוכה שינן לעצמו - שהמסע לא נגמר עד שמגעים למקלחות. והינה סוף סוף מתברר שההכנות לא היו לחינם. המסע השני ערך דקות ספורות אבל החיילים החזקים והמאומנים לא היו יכולים לעמוד בו מגודל אכזבתם וחוסר מוכנותם למצב לא מתוכנן...

כך אנו צריכים לגלות גמישות ולהתכונן למצבים לא צפויים כאלו ואחרים כמו איחור בהתארגנות, ומצבים שונים אחרים – אנחנו צרכים להיות מוכנים ל"תקלה" הבאה...

שאלה - אני נמצא עם הילדים הרבה משחק איתם מכל הלב ובשמחה כמו שהרב אומר אבל לפעמים, "נשרף הפיוז" ואין כוחות יותר לאף אחד ולשום דבר השאלה מה עושים במצב כזה?

תשובה - הנחת העבודה, שהקדוש ברוך הוא לא שם אותנו במצב שאין לו פתרון, צריך להתפלל לה' שיעזור לנו למצוא את הדרך הנכונה להתמודד עם המצב הזה. (יכול להיות שיש מקום לצאת לכמה רגעים מהבית ולהירגע אבל שורש העניין הוא פנייה לה' שיראה לנו מה לעשות.)

ריחיים בצוארו

כשחז"ל מתארים את מצבו של אדם נשוי הם משתמשים בביטוי "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה" (קידושין כט:). יש לשאול, מדוע השתמשו דווקא בביטוי "ריחיים" הרי לא שמים ריחיים על הצואר אלא סוחטים בעזרתם את הזיתים. הרמז שבדבר הוא, שהמילה 'ריחיים' מאוד מזכירה את הביטוי שאמר שלמה המלך, "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט' ט') כאשר אומרים "ראה חיים" (במהירות) זה נשמע כמו ריחיים.

חיי המשפחה מביאים איתם עיסוקים רבים, הפרנסה, מגורים, התעסקויות "טכניות" שונות, צריך לדאוג לילדים לשחק איתם, לעזור להם בשיעורי הבית, להשקיע בבניית הקשר עם האישה ועוד רבים אחרים.

על כל אלו אמורים לנו חז"ל - תלוי איך אתה מסתכל על זה. אתה יכול הסתכל על זה כעל כמעמסה כבדה וקושי מתמשך שרק מחכים שהוא ייגמר - "ריחיים בצוארו", או להסתכל על כך כעל חלק בלתי נפרד מהמציאות של "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". זה הבית שלנו אלו הילדים שלנו זאת אשתי - אנחנו חיים יחד. 

זה נשמע כמעט אותו דבר אבל אלו שני דברים שונים לגמרי! צורת ההסתכלות שנבחר - תשפיע באופן משמעותי על הרגשתנו, שביעות הרצון שלנו, השמחה והמוטיבציה לנהל את הבית באופן נכון.

שאלה - באופן עקרוני אני מסכים עם כל מה שהרב אומר, אבל בבית, בשעת מעשה אני מרגיש שאין לי מקום בנפש להכיל את כל מה שקורה.

תשובה - האם אתה לוקח יוזמה או רק "מגיב" לאירועים שמתרחשים בבית? כדי למנוע מצב של חיכוך צריך לייצר פעילות (רצוי ארוכות ומעייפת) עבור הילדים - צריך להחליט - היום מקשקשים על הקירות, מחר צובעים את הקירות, לתת להם ללוש בצק להכין מטעמים.

לתת לילדים אחריות, לגלות כוחות חדשים אצלם - וגם אצלנו... כאשר אדם עסוק ב"לשרוד" הרבה יותר קשה לשמור על שפיות, אבל אם הוא יוצר, יוזם ומכוון את המצב בבית - הדבר הרבה יותר מאפשר להיות מוביל ולא מובל.

התמודדות בין ה"דעת" לרגש

לאחר תקופה כה ארוכה של בצמצום באורח החיים שלנו, הרובדים הרגשיים שלנו משדרים מצוקה. אבל אם יודעים שהקדוש ברוך הוא יצר את המציאות הזאת במקום לכעוס על המציאות (או על יוצר המציאות) עלינו "ללמד עליו זכות" לסמוך עליו ולדעת שאם הוא עושה את זה, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות לנו והוא מקדם את העולם לקראת הגאולה השלמה, באופן משמעותי.

יש כאן מהלך נפלא של חיבור בתוך המשפחה, יצירת קשר עם האישה והילדים. זאת מתנה נפלאה שספק גדול אם תחזור שוב (כשתהיו בגילי אתם תתגעגעו לזמנים האלו).

חבל לפספס ולעבור את הימים האלו בתחושת תסכול. יש לנו כאן הזדמנות נפלאה - אמנם זה לא תמיד פשוט, אנחנו לא מבינים את כל הסיבות של המהלך הזה אבל אנחנו מאמינים שהכל בהשגחה ולטובה[5]!

איש יהודי

בזמן מלכות אחשוורוש והגזירה הנוראה על היהודים היו צדיקים רבים וגדולים[6].

אם כן, נשאלת השאלה מדוע דווקא מרדכי היה זה שיכול היה לפר את הגזרה בתפילתו. התשובה על כך היא, שמרדכי ראה באופן מלא את הטוב של ה', וקיבל באמון מלא את המהלכים שהוא הוביל בעולם.

גם במעשה מזעזע כמו לקיחת אסתר לבית אחשוורוש, מרדכי ראה השגחה פרטית לטובה - וידע בוודאות שאם ה' מוביל מהלך כזה זה כדי שתצא לעם ישראל ישועה גדולה בזכותו[7].

אמנם, הוא לא ידע כיצד תתרחש הישועה אבל הוא היה בטוח שהיא הולך לצמוח מכאן. הוא כביכול "לימד זכות" על הקדוש ברוך הוא, לא הייתה לו בליבו טרוניה ולא הקטנה ביותר כלפי שמייא. ומתוך החיבור הנפלא הזה לרצון ה' - הוא היה יכול להתפלל, תפילתו התקבלה ועם ישראל כולו ניצל[8].

כאשר לאדם יש טענות שכביכול משהו במציאות "לא בסדר", לא צודק - הדבר יוצר חסימה גדולה לתפילתו, מפני שמשתמע ממנה האשמה כלפי שמייא. מרדכי "הצדיק" את הקדוש ברוך הוא לגמרי וכך עלתה והתקבלה תפילתו.

האור בקצה המנהרה

אנו צריכים לכוון את דעתנו, גם אם לא מבינים את כל הסיבות לכך שהמגפה נמשכת זמן כה רב. אבל עלינו להיות בטוחים שזה "הכי טוב" עבורנו. הקדוש ברוך הוא מקדם כאן את הגאולה בצעדי ענק, מאפשר לנו ליצור קשר עם הילדים באופן שתיחקק בליבם "דמות דיוקנו של אביו" (רש"י בראשית כט' כו') ותאפשר להם להתמודד באופן הרבה יותר נעלה עם נסיונות שאולי יעמוד מולם.

יעקב אבינו מתאבל על מותו של יוסף, כשאר באותו זמן בנו חי, מולך על מצרים ומכין את ההצלה לעם ישראל. וכך בעוד סיפורים רבים אחרים בתורתנו הקדושה אנו רואים שדווקא מהחושך ואי הוודאות צומחת ישועה גדולה. צריכים אנו להתחזק באמונה זו ולעבור תקופה זו בגדלות.