"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות טז,לה). ' … דכתיב (שמות טז, לה) "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען". אי אפשר לומר עד בואם אל ארץ נושבת, שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, וא"א לומר אל קצה ארץ כנען, שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן' (קידושין לח,א). ראה ב'לזמן הזה' שבט, 'פירות א"י', שמרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מאריך בעניין קדושתם של פירות א"י, (ובין השאר מביא) שלכן ה' נתן להם לאכול את המן עד שיאכלו מלחם הארץ, 'שרצה הקב"ה שיבואו מקודש לקודש' (אלשיך), ו'פירות א"י הם ע"י הקדושה, ואותה הרוחניות שהיה ראוי אל המן נתלבשה בפירות הקדושים ההם' (חסד לאברהם), ושפירות א"י 'מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה' … ולרמז לדבר: זבת חלב ודבש סופי אותיות שבת, כי בכל מאכליה קדושה כמו סעודת שבת' (חת"ס). אולי אפשר לפי זה להבין מדוע כאן התורה מדברת על סוף אכילת המן, הרי כאן הם רק בתחילת זמן המדבר, אז מה יש כבר עכשיו לדבר על מה יהיה לאחר ארבעים שנה? אלא שנראה שבכוונה זה נאמר כבר כאן, כדי להדגיש על מעלת פירות א"י שמחברים לקדושה כמו המן שעליו נאמר כאן שבשבת לא ירד, שהרי בזה יכלו לחטוא בהוצאה (של המן) מרשות לרשות, ומובא בזוהר (שאומרים לפני סעודת ליל שבת) שבשבת לא ירד המן כי נשפע שפע למזון של כל ימות השבוע. ממילא אפשר שזה בא בסמוך כדי לומר שכך גם פירות א"י יש בהם מעלה של קדושה שמקרבים לשכינה, וממילא גם שלא לחטוא, וכך בא"י לא יורד מן (כמו בשבת), אולם זה גורם לקשר קדושה לחיזוק שלא לחטוא (כמו באי ירידת המן בשבת), וכמו שבשבת משפיע לכל שאר ימי המעשה, כך גם בפירות א"י שגודלים בעשיה שלנו (כעין ימי המעשה), יש להם שפע קודש שנשפע עליהם מלמעלה גם בלי שיורד אוכל למלעלה (כעין שבת שהיא משפיע לנתינה לכל הימים גם בלי שיורד בה). נראה שזה רמוז בכך שהיונה הביאה את העלה זית מהר המשחה או מגן עדן (ע"פ המ"ר), שזה בא לבטא שא"י היא כגן עדן (כמו שאומר מרן הגרח"ד שליט"א), והנה על המן נאמר: 'כתיב לחם, וכתיב שמן, וכתיב דבש. אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לנערים לחם, לזקנים שמן, לתינוקות דבש' (יומא עה,ב). כך נראה שבהקשר לתיקון עולם (שהיה במבול השחתת הרוע שהיה בעולם, ולכן עכשיו העולם כעין מתוקן) נרמז בזית שבא מא"י, כעין המן שהיה שמן לזקנים, שהזקנים שלמדו הרבה במשך שנותיהם במדבר (שהרי למדו תורה בזמן המדבר) יש בהם מעלת ת"ח, וכן גם רמז בשמן כאור תורה (“כי נר מצוה ותורה אור"), שהמן היה משפיע ללימוד תורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא טז,ד). מעבר לפשט שהיה משפיע ע"י שיכלו ללמוד בלי דאגות (כמו שממשיך ר"ש בהסברו), יש גם עומק שהמן היה משפיע קדושה שמחברת לתורה (ומה שמסביר ר"ש שיכול ללמוד בלי דאגות זה הצד החיצוני שמרמז על הפנימי), כך גם בפירות א"י, יש בהם כח חיבור לשכינה שמקרב לתורה וקדושה, בשל שא"י מחוברת עם השכינה כגן עדן. על המן נאמר שהסיבה שירד בכל יום: 'כיוצא בדבר ר' שמעון אומר: מפני מה לא היה יורד בפעם אחד בשנה? כדי שיהפכו את לבן לאביהם שבשמים' וכו' (ספרי במדבר יא,ט). והנה בשבת לא ירד? בפשטות התשובה שבשבת יש עניין חשוב יותר, שלא יחטאו, ולכן מה שלא בא לידי ביטוי הצורך בסמיכה על הקב"ה יתממש בשאר הימים. אולם אפשר יותר מזה, שבשבת עצם קדושת השבת משפיעה לדבקות בה' (וכן במעשיו שובת כמו ה'), ולכן לא צריך את ירידת המן כדי למשוך את ליבם לקב”ה. כך גם נראה שבא"י לא יורד מן, אולם בעצם מעלת קדושת א"י שדבוקה בשכינה, זה גורם לחיבור דעתו לקב"ה ('אוירא דארץ ישראל מחכים' [ב"ב קנח,ב], שמחכים בדעתו בתורה). לכן נראה שהזמן שאכלו מהמן שבכליהם הוא ארבעים יום כנגד זמן מתן תורה, שמרמז על דבקות בקב”ה ובתורתו. נראה עוד יותר מזה, משה לא אכל בסיני (שלא ירד לו שם), ומתן תורה היה כדי להוריד את התורה אח"כ לבנ"י לקיום, כך גם במן היו ארבעים יום כמותו שלא ירד להם מן (אבל אכלו כי לא היו בדרגה של מלאך שמים כמשה בסיני), וזה לקראת הכניסה לארץ בה מקיימים את התורה בשלמות (ספרי עקב,מג). לכן נראה שבצמיחת פירות א"י יש רמז לגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), כיון שהוא מרמז על התחברות לקדושה ולתורה בשלמות (גם אם זה לוקח זמן להשפיע בשלמות), כעין בגילוי של מתן תורה. (לכן יש 49 יום או חמישים יום [תלוי אם כסלו מלא או חסר] מכ"ה כסלו שהוא הזמן שסיימו ויכלו להקים את המשכן, עד ט"ו בשבט שיש בו רמז על הפירות בא"י [תרו"מ ושמיטה], שהמשכן בא בעקבות חטא העגל, להמשך כח שכינת מתן תורה גם בחטאנו [ראה 'תורת המקרא' “תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א], לכן כעין בגילוי של 49 שרומז למעלת משה בתורה: 'חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים" [נדרים לח,א], אז מתגלה ט"ו בשבט שמשפיע לחיבור תורה וקדושה לבנ"י דרך מעלת השכינה שמצויה בפירות א"י. וכשיש חמישים יום זה רומז לכלל שערי הבינה [שהם חמישים] שיש בגילוי התורה [שיש שהגיעו לזה, כר”ע שהגיע לשער החמישים, ע”פ החיד”א]. וע”פ ב”ש כשיש כסלו מלא, יש ל”ו ימים עד א' שבט, כרמז לל”ו צדיקים רואי פני שכינה בעולם: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר "אשרי כל חוכי לו" - לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' [סנהדרין צז,ב], שזה כרמז בין מעלת השכינה שבמשכן כהמשך מתן תורה, לפירות א"י שמחברות לשכינה במעלתם, בשכינה שספוגה בהם).