"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב,ב). '"החדש הזה" - (מכילתא ש"ר) הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח' וכו' (רש"י). 'כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני ת"ח, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש … אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל? אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. א"ל: אף אני לא הנחתי כמותי בא"י! אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך. וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע מוטב, ואם לאו, יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין מוטב, ואם לאו יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלקי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק באלקי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר (ישעיהו ב, ג) "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"' (ברכות סג,א-ב). בסיפור זה מתגלה החומרה של קידוש החודש שיש לעשותו בא"י. אולם נראה שיש כאן גם כעין רמז על מעלת א"י בכלל, שהדגישו להם שיעבדו ע"ז ויכריזו שאין להם חלק באלוקי ישראל, שזה מזכיר את הגמ': 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). שגם כאן נאמר כאילו שאין לו אלוקים, ושהוא כעובד ע"ז (שהגמ' מעמידה שאי אפשר להגיד שהוא כמי שאין לו כלל אלוק, שהרי עדיין מאמינים ועובדים לה'? ולכן העמידה שכאילו עובד ע"ז שבזה יש פגם באמונה בה', כעין שאין לו אלוק לגמרי כראוי, אע"פ שעובד את ה'). כך כאן כיון שעשה מעשה של חשיבות בחו"ל, כעין שמחליף את א"י בכך, כמו שאומרים בסוף שהעקרון הוא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ולא בחו"ל, לכן מדגישים לו מה המשמעות של חו"ל. שלפחות כשכפופים לא"י, שכעין טפלים לה, אז עוד יש קצת שורש זכות מכח א"י שמשפיע אליהם. אולם כשמתעלים על א"י, זה כעין ביטול א"י, ונשאר כעובדי ע"ז ממש, ולכן אומרים להם שילכו לעובד ע"ז ולכפור בה', כיון שזהו משמעות מעשיהם. נראה שכאן במיוחד זה בא לידי ביטוי, כיון שבקידוש החודש יש מעלה גדולה, ולכן זהו מעלה גדולה לא"י שבה עושים את קידוש החודש, ולכן בקידוש בחו"ל זהו כהחלפה של בבל את א"י בחשיבות. אולם יש בזה גם עוד עניין שקידוש החודש הוא המצווה הראשונה שהצטוו בה בנ"י, ולכן בה כעין נרמז על כל התורה שעיקרה בא"י, ולכן מקדשים את החודש דווקא בא"י. לכן כשבא לקדש בחו"ל במקום א"י, שבזה כעין בא ואומר שהתורה היא גם בחו"ל כמו בא"י, זה בעצם עיוות של התורה, כיון שעיקרה הוא בא"י, שבחו”ל זה רק מכח עניין שלא לשכוח, ואינו שלמות ומעלת התורה: 'ד"א, "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי "עקב", מג). לכן מדגישים להם שבמעשיהם מראים את התורה בעיוות, שמוציאים ממנה את אמיתיותה, ולכן זהו שאומרים שהם יעלו בהר, ואחיה יבנה מזבח, וחנניה ינגן לע"ז. שכל אלו ביטויים לע"ז, אבל יש כרמז לקדושה: 'יעלו להר – לאחד ההרים להתנהג בחוקות העמים לבנות במות' (רש”י), זה מצד הטומאה, אבל יש כרמז לקדושה, שהם יושבים בחו”ל וצריכים לעלות בהר, לעלות לא”י (ש'עולים' לא”י [ו'יורדים' לחו”ל], מהבחינה הרוחנית) [גם רומז לפס': "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת”. דברים א,ז]. אחיה יבנה מזבח לע”ז, אבל מזבח יש גם לה' (וזהו שמו אחיה, רומז לקירוב לה', כעין אח – קירבה לי'ה), וחנניה ינגן לע”ז, והרי יש גם ניגון לה' במקדש, שהרי חנניה היה לוי – מהמשוררים (רש"י) [וזהו שמו חנניה: שי'ה חנן אותו ביכולת מוזיקלית). שרמזו בזה, שהם משתמשים בתורה שהיא קדושה, אבל הם עושים עיוות שמפנים זאת לטומאה, כעין הגילוי שאומרים שבמקום לקדושה יעשו לע”ז. אולי זה רמוז בפס' "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שכרומז שבר"ח יש גילוי של קדושה לכל השנה, כמו שהוא המצוה הראשונה, כך יש בו גילוי של ראשוניות לכל הקדושה שבמשך החודש והשנה, ולכן יש עניין לחברו לא"י, ולכן נרמז שזה היה במצרים, כרמז לביטוי שיש בקידוש ר"ח, שמצוותו בא"י, ויש בזה פגם כשזה בחו"ל ולא בא"י, לדוגמה כשקובעים בהמשך הדורות (כשיש מצוה בא"י, ובכ”ז קובעים) במצרים במקום בא"י. דבר זה בא לידי ביטוי שנחשב כעין לע"ז, שזהו ההמשך: “דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" וגו' (פס' ג), שיקחו בעשור לקרבן הפסח כדי להראות לכולם שאינם עובדי ע"ז כמצרים, שזה רמז שמי שקובע ר"ח בחו"ל במקום בא"י, זה ההיפך מזה, שנחשב כעין עובד ע"ז ואין לו חלק באלוקי ישראל (כמו שכאן זה להיפך, שיקחו כדי להראות שהם של ה') [גם רמז שהשה הוא ע”ז למצרים, וקרבן לה' לבנ”י, כך שזה היפוך בין קדושה וטומאה, כעין בסיפור, שנאמר בצורה שיעשו ע”ז וברמז בדבר שיש בו גילוי שכשהוא בחיובי אז הוא לה'].