"ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חרב. ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו. ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" וגו' (מלכים א יט,ח-י). אומרים חז"ל: 'ודכוותיה כתיב באליהו: שנאמר: (מלכים א יט) "ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי ישראל, כי עזבו בריתך בני ישראל”, אמר לו הקדוש ברוך הוא: בריתי! שמא בריתך?! "ואת מזבחותיך הרסו”, אמר לו: מזבחותי! שמא מזבחותיך?! "ואת נביאיך הרגו בחרב", אמר לו: נביאי! ואת מה איכפת לך?! אמר לו: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה”. תא חמי, מה כתיב תמן? "ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים”, מה הוא רצפים? אמר רבי שמואל בר נחמן: רוץ פה, רצוץ פיות, בכל מי שאמר דילטורייא על בני' וכו' (שהש"ר א). חז"ל מביאים כעין דו שיח בין הקב"ה לאליהו, שאליהו היה צריך לומר עוד דברים כיון שה' ענה לו על כל אחד מהם. מדוע נאמרו שלושה דברים (לא כולל מה שבסוף אומר על עצמו, שלזה אין התייחסות שה' אומר שזה שלו ולא של אליהו, כיון שזה קשור לאליהו עצמו)? נראה שאליהו קינא לה', ולכן הלך ארבעים יום להר חורב, כעין רמז למתן תורה שם בסיני, שהיה ארבעים יום. במתן תורה בנ"י חטאו בעגל, והרגו את חור, וה' רצה לכלות את בנ"י אלמלי משה עמד והתפלל לכפרה על בנ"י. נראה שכאן אליהו כעין אומר שבא לקנאות לה', ולכן שה' יעשה בהם נקמתו, כעין במקצת מה שרצה לעשות במתן תורה כשחטאו בעגל, שכאן חטאו בע"ז (כעין העגל) והרגו את הנביאים (כעין הרג חור). אולם ה' לא רוצה בלשוה"ר על בנ"י, שתפקידם של הנביאים, הצדיקים ומנהיגי בנ"י הוא לבקש רחמים על בנ"י ולא לבקש לפגוע בהם. בעקבות שה' רומז לו שיפסיק את קנאתו (שה' אומר לו שאינו נמצא לא ברוח לא ברעש ולא באש, אלא בקול דממה דקה [נראה שנאמרו כאן שלושה דברים שה' אינו בהם, כנגד שלושת הדברים שטען אליהו וה' אמר לו שזה לא קשור אליו. ברית זה דבר שעושים וקובעים בו כעין חיבור בין השנים, כעין איחוד ברוחם, במזבחות נעשה הרבה רעש בשל כל הפעולות שם – רעש הבהמות ושימת העצים וכדו', ולכן זה כנגד רעש, ובהריגה מרמז באש שמכלה]), אולם אליהו עדיין ממשיך בקנאתו, אז ה' מתחיל את סיום שליחות נבואתו של אליהו (ששולחו לעשות כמה דברים ובדרך הקים תחתיו את אלישע). אליהו כשרצה לומר שהוא קנאי בא לומר שה' לא ישתמש בזכות אבות כדי להגן על ישראל, אלא יכם (כמו שה' בסוף אומר לו שכך ייעשה, שיפלו בחרב וישארו רק שבעת אלפים איש שלא עבדו ע"ז [פס' יח]). לכן אומר שלושה דברים (ולכן חז"ל חילקו ביניהם, כעין שלכל אחד יש עניין משל עצמו): “עזבו בריתך" זה רומז כנגד אברהם, שהוא הצטווה על ברית המילה, שכך כאן רומז לברית המילה ('ובדרש (פר"א כח): בריתך, שבטלו מהם ברית מילה' [רד"ק בפס']), וכן כעין הנאמר לאברהם: 'ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם" (בראשית יז,ט), שכך כנגד זה שמוזכר ברית וזרעו, אמר אליהו "כי עזבו בריתך בני ישראל". כנגד יצחק אומר אליהו "את מזבחותיך הרסו", כרמז למזבח של עקידת יצחק. כנגד יעקב אומר "ואת נביאך הרגו בחרב", שמיעקב יצאו בנ"י, שאנו קשורים לנבואה (שמהגוים התבטלה הנבואה. ובנוסף) כמו שמובא: 'הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן – בני נביאים הן' וכו' (פסחים סו,א). וכן אצל יעקב נאמר חרב: “אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח,כב) [ובפרט שדרשו שהכוונה שרומז לתפילה ובקשה: 'חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה' (ב"ב קכג,א), ובזמן הנביאים היו באים אליהם שיתפללו ויבקשו עליהם רחמים מה'). אולם ה' ענה לו שאין לו להיות קנאי, אלא עליו לראות שהם בנ"י קדושים (שבמקום לבקש להכותם כנקמה, היה עליו להתפלל עליהם שישובו בתשובה). לכן כנגד זה עשהו ה' מלאך הברית שנמצא בברית המילה: 'עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט, שנאמר "ויקם ויאכל וישתה”. נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: "מה לך פה אליהו קנא קנאתי”. אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא? קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”, וכאן אתה מקנא? חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנ' "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא" וגו'. אלקי ישראל יחיש ויביא בחיינו משיח לנחמנו ויחדש לבבנו, שנא' "והשיב לב אבות על בנים”' (פרקי דר”א, כט). בפשטות נעשה מלאך הברית כדי לראות שבנ"י שומרים על ברית המילה, להבדיל מדבריו שעזבו את ברית ה' שרמז בזה על ברית המילה, וכן שקינא על ג"ע, ולכן רואה את ברית המילה שמשפיע להפחתת היצר של ג"ע. אולם יש בזה יותר מזה, שכיון שטען שהם פועלים כעין שאינם בני האבות ולכן שה' יענישם, הוא מעיד בברית המילה שמזהים את עצמנו כיהודים – כהמשך האבות (וזה בא יחד עם כאב כעין כנגד העונש שאמר שיקבלו). לכן הוא שמעיד על זאת, הוא שמכריז על בא המשיח, שבנ"י המשיכו את מעשי האבות לתיקון העולם, ולכן בזכות זה הגיע הזמן שיגאלו. (ואף אם לא זכו לאחישנה, מכריז אליהו שהם ראויים ליגאל בעיתה, שלא להעיד אז נגדם חובה כדי שיבואו אסונות וכדו' כדי לזככם, אלא מגיע להם ליגאל גם אם הם לא עושים מעשים כראוי, כיון שבמהותם קשורים לקדושה ודבוקים בה', ולכן ראוי שיגאלו). אולי אפשר גם שאמר שלושה דברים, כעין כנגד העקידה, שה' אמר "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה" וגו' (בראשית כב,ב), שלכן כנגד "בנך" אמר "בריתך" רמז לברית מילה שאברהם הצטווה לעשות לזרעו – שזהו בנך. כנגד "יחידך" אמר "מזבחותיך" שהמזבח הוא רק לה' בלבד ולא לע"ז, שזהו "יחידך" יחיד. כנגד "אשר אהבת" אמר "נביאיך" שה' נגלה אליהם שבכך מראה את אהבתו אותם ואת בנ"י, שלכן מתגלה אליהם ולא נסתר כרגיל. שבא אליהו לומר שבמעשיהם כעין פוגמים בהוכחה שהם ממשיכי מעשי האבות כמו שהתגלה בעקידה, שלכן מפירים את רצון ה' (בריתו, להיפך מהעקידה שהיא עשיית רצון ה' בגדולה עליונה – בניסיון גדול) והורסים את המזבחות (כעין היפך המזבח של העקידה) והורגים את אהובי ה' (להיפך מכך שה' עצר את אברהם מלשחוט את יצחק). ולכן שיכם. וה' ענה לו שאין זהו רצון ה', שה' אינו אוהב קנאים מספרי לשוה”ר על בנ”י, אלא רוצה בדורשי זכויות בנ”י. לכן הוא מלאך הברית של המילה, שבנ”י מסרו נפשם על ה' בזה בכל הדורות (גם מול גזרת המלכויות, וגם שבכל ברית מילה יש קצת סכנה לתינוק), כעין מסירות נפש של העקידה, ועד היום כולם עושים ברית – אף הרחוקים ביותר, שכל בנ”י קשורים לקדושת האבות (ובנוסף זה גם קשור לעקידה בכך שאברהם הצטווה על המילה לקראת הולדת יצחק).