להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

   פרשת שמות ('שבת מברכין' חודש שבט)

הגליון נערך בסמוך ליום האזכרה השני

של אמי מורתי אוד מוצל מאש

מרת חוה בת ר' יהודה ז"ל (ברקאי)

נלב"ע ר"ח שבט תשע"ט

תנצב"ה

תהלים - סיום בראשית ותחילת שמות[1]

בשו"ת מקדשי השם לרב צבי הירש מייזליש זצ"ל בקונטרס זר זהב דברי אגדה לספר בראשית, כתב בפרשת ויחי:

...יש לשלב סיום ספר בראשית לתחילת ספר שמות. ובמדרש תנחומא (שמות ב') [ואלה שמות, זה שאמר הכתוב (תהלים מ"ח י"א) כשמך אלקים כן תהלתך...] דהנה סופי תיבות ואל'ה שמו'ת בנ'י ישרא'ל הבאי'ם, הם אותיות תהלים...

ונראה עפ"י דברי כ"ק זקיני הגאון האדיר מלאסק ז"ל [הרב דוד דב מייזליש] בספרו אור דוד על המגילה [אסתר] לפרש המדרש רבה בראשית (ס"ח י"א) על הפסוק (בראשית כ"ח י"א) וישכב במקום ההוא [...ורבי נחמיה אמר] כאן שכב אבל כל עשרים שנה שעמד בבית לבן לא שכב. ומה היה אומר [רבי יהושע בן לוי אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים...רבי שמואל בר נחמן אמר] כל ספר תהלים היה אומר, מה טעם, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל [תהלים כ"ב ד'], ישראל סבא, עכ"ל המדרש.

דהנה תהלים מלא תפלות על כל צרות שבאו על דוד המלך ע"ה. וא"כ איך נקרא 'תהלים' ע"ש שהם שירות ותשבחות כמו שמזמר על הטוב, ואדרבא 'תפלות' היה ראוי לקרותו, כי הן בקשות?!

רק ע"ד [על דרך] שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ח ז') בּ֤וֹ בָטַ֥ח לִבִּ֗י וְֽנֶ֫עֱזָ֥רְתִּי וַיַּעֲלֹ֥ז לִבִּ֑י וּֽמִשִּׁירִ֥י אֲהוֹדֶֽנּוּ. כי היה בתוקף בטחון עד שבעת צרה היה בוטח בתשועה, ועלה בלבו כאילו כבר נושע והיה שמח בצרתו כאילו היה אז נושע, והיה משורר כאילו כבר הגיעה אליו התשועה, ולכן נקרא 'תהלים' כי גם בעת התחננו היה משורר כי אמונה תקועה בלבו שיוושע ועלה בלבו השירה...

[כעת מבאר דברי בראשית רבה, וכן ענין הפסוק מתהלים בתחילת תנחומא שמות] לכן יעקב שהיה במצוקה בבית לבן שבקש לעקור את הכל, ודב אורב היה לו, בטח בישועה ועסק בספר תהלים שהיה משורר לה' יתברך כאילו כבר נמלט ממנו. וכן בני ישראל בבואם למצרים לגלות, בטחו בגאולה והיו משוררים לה' כאילו כבר יצאו מגלות מצרים. וזהו הרמז ואלה שמות בני ישראל הבאים, סופי תיבות הם אותיות תהלים, עכ"ד הקדושים [של הרב דב דוד מייזליש זצ"ל]. ע"כ מהספר שו"ת מקדשי השם לרב צבי מייזליש[2] זצ"ל.

שמחת לב הטהורה של אהרן

וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י ... הִנֵּה־ הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ (שמות ד' י"ד)

בעקבי ישראל לרב ישראל יעקב לובנצסקי זצ"ל הי"ד בפרשתנו (מאמר 'שבת אחים') כתב וזלה"ק:

אמרו חז"ל (ראה הוריות י"ב ע"א) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד [תהלים קל"ג זה משה ואהרן[3]. הנה רבים הם היו האחים היושבים יחדיו, ושאחוותם לא איחדתם ואף לא הרציצתם, לא למעלות ולא למורדות, מכאלה שאינם בעלי שאר רוח לא לטוב ולא למוטב, ואהבתם גם שנאתם צנומי הרגש ודלי הערך כָּלוּ ויבשו.

ברם, אלה האחים שהובלטו ונחקקו בתורה – תורת החיים והנצח, בדורות הדעה ומוסדי העולם, שישותם והויתם בעולם, אז היוה עולם מלא של תסיסה ורציצה, פירכוס והחייאה, בחייהם – ואחריהם, אלה שהתורה הקדושה העמידתם בשורות הראשונות בין מעצבי דמות האדם ויצריו, תהפוכותיו ומעלליו של בן האדם, וראשוני התולדות, והובלטו כבמצב של דו-כח ושני אישים, אנו למדים שאחוותם היא היא שגרמה להם בעיקר להגיע למצבם בו הגיעו והוטבעו חותמם.

מצב האחים הנפשי לא רחוק היה זה מזה, כל אחד מהם היה יוצא ומוצא מקום די נרחב לקנאה ולשנאה, ורקע מיוסד וגם מנומק להתרברבות ואף לנקמה, וגם - התלמדות לעליה אלקית והשתתפות בשמחת אח. אכן שני הפכים הללו נוצלו בכל עוז ותוקף כחותיהם שהעמדו לרשותם ולבחירתם, וחתרו ושאפו [עד] לכדי מצוי מאוויהם לטוב ולהיפוכו.

קין להבל, עד כדי הריגת אח. עשו ליעקב, עד כדי רדיפת ושנאת עולם. אהרן למשה, עד כדי 'תופים ומחולות[4]'.

אהרן הכהן הראש, הנביא הראשון בעולם, ולעם ישראל שעודם במצרים, חלאת הטומאה, הכיר את בוראו אף בתוך מצולי שאול ודכדוכי נפש עמו, נתנבא עד שלא נתנה תורה, ואף בחוץ לארץ[5] בארץ המטומאה, זהו האיש שחינך ודאי, ולימד את אחיו את משה בילדותו וילמדהו דעת ובינת אדם, הכניס אוירת הקדושה והנבואה לתוך בית גידולו, ביתו של עמרם, ויעשהו לבית [אלקים]. ודאי שימים רבים יגע, עמל והתלמד התבודד והתעמק, הזדכך והזדקק עד לדביקות לקונו ולהינות מאורו של אין סוף ברוך ב"ה, ושם במצרים מלאת הגילולים, ודאי שיגיעה ועמל נפש רבה ועל אנושית בתקון המדות וטהרת הלב, התפשטות ממאויי וחמדות העולם בתכלית היתה דרכו הארוכה, ואצרה נפשו בחתרה לשאיפתו העילאית והגיעה למה שהגיעה.

ידוע ידע אהרן ודאי, שאין כמוהו מורה ונביא לעם, והוא הוא שזכה לכתר הנבואה, מה שלא זכה אדם מישראל, והקב"ה הרי הסכים על ידו אחרי שנגלתה אליו השכינה, והנה קול ה' אליו: 'לך לקראת משה המדברה' וכשנתודע אהרן משליחותו ובעיקר מהתקרבותו אל ה' יתברך וראותו מראה הסנה וכל התוצאות שהיו ושיולדו מהפרק הלזה של אחיו הצעיר ממנו, כמה מן הריסות הנפש ואובדן שווי ומשקל המחשבה ובלבול ביסודות והנחות קדומות, מאפשרות את החויה הלזו מפגישה רבת התולדות הנוכחית, וחזק מצור צריך הוא האדם הרגילי להיות שיוכל להתאדש[6] למצב ולגילוי כזה, שהלא זאת אומרת אחת משתי אלו: [אפשר] שדרכו עד כה בטעות סלולה, אחרי שהוא לא הגיע למה שהגיע אחיו, או שיש בזה ח"ו עוות בדין. והתוצאות [אחת] משתי אלה, ירידה רוחנית ונפילת אפים, ירידה שאחריה שנאה ותרעומת, [אפשרות שניה] ואם בעל מעשה הלזה הנהו איש חסיד ותמים, יתאמץ להבליג על מרירותו יתעמק ויעמל להסיר התרעומות ולחזק אמונתו.

והנה גלתה לנו התורה, כפי קבלת חז"ל [ילקוט שמעוני, לעיל הערה 3] אילו ידע אהרן שהתורה תכתוב עליו 'וראך ושמח בלבו', בתופים ובמחולות היה יוצא, כלומר לא שלא התרעם, ולא שהשווה את אחיו הצעיר ממנו, זה שהיה בנכר בלי בית אבא, זה שנתגדל בביתו של מלך והתפנק עד לכדי מעשים נועזים ותקיפים, לעומתו הוא הסובל בתוך אחיו ומצטער בצרתם, והוא שהנהו בכירו, וכעת נהפך הגלגל, שאחיו צעירו הוא הראש, והוא אהרן, נביאו, גם לא שהתגבר על יצרו ותרעומותיו, ועשה פנים שוחקות כאילו, כדי לקבל את אחיו הנביא החדש, אלא שלגמרי לא חשב מזה כלל, ולא עלתה על לבו שום קפידה ותרעומות, לא כלפי ה' יתברך ולא לגבי אחיו, 'אלו ידע אהרן' הרי שלא ידע כלום מכל זה, לא הרגיש כלל שיש מה להרגיש..

'בשכר וראך ושמח בלבו, זכה אהרן לחושן ואפוד [שבת קל"ט ע"א]...ושמח בלבו – שמח שהומצאה לו שעת בירור, על כל עברו ודרכו שעודנה חסרה מה, שהרי הקב"ה לא יכול לבחור באהרן 'במיטב רצונו' כביכול, ומצא א"כ את פתרונו האמיתי לעומק הדין שהנהו מכוסה מבני אדם וחשבון בירור מעשיו, וידע כי חסר לו מה. 'שמח בלבו' – שמח שישנן מדרגות יותר מאלה שהוא רגיל ולמוד בהן, וא"כ הרי הדרך היא עודנה ארוכה, והשמים עודם גבוהים ממנו והלאה והעבודה אם כן רבה!

אולם מקום לשבירת מדת הכבוד, אין בזה כדי להתגדר ולהתגנדר, ודאי שאילו 'יחפש' בכוון מקום לתרעומות ולקנאה, ונמוק לתוצאות מרעילות, היה מוצאן. אבל הלא זהו השחתה גמורה וחלוטה, וזה הלא לאהרן הכהן החסיד ממנו והלאה.

זכה לחושן האפוד לא בשביל שבירת מדותיו שהתנהג הפך רצונו ויצרו, אלא מחמת טוהר לבו – לב ישר שבלבבות, נקי לגמרי מכל נגיעה איזו שהיא, ולב הטהור הלזה, ביכולתו לשאת את כל כלל ישראל!

אכן גם משה רבינו ע"ה הסתייג ולא רצה ללכת, בחשבו שאהרן גדול ממנו בכל, אולם הקב"ה מצא מקום לשניהם, זה מלך וזה כהן - שבת אחים גם יחד. עכ"ל הרב ישראל יעקב לובצנסקי[7] זצ"ל הי"ד.

שמירת שמו של יוסף במשרתו הרמה עדות לגאותו היהודית

וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם (שמות א' ה')

בספר זכר חיים לרב חיים יהודה מאיר (נכדו של האהבת ישראל מויזניץ) כתב וזלה"ק:

ברש"י, והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו.

הנה דרכו של כל מלך ומושל לבד אותו  התואר שנותנים לו עמו, כמו המלך המושל, הנשיא, הוא בעצמו קורא את עצמו בשם החביב עליו ביותר ושעל ידי כך הוא נזכר גם לאחר שנות מלכותו והנהגתו. יוסף  בהיותו במצרים גם בתור משנה למלך, שאף בכל אותם השנים להדגיש התנגדותו לדרך המצריים, ולעומת זה היה דבקותו בדרכי אבות וכמו שפירשו בספרים הקדושים הפסוק (בראשית מ"א מ"ה) ויקרא פרעה את שמו צפנת פענח, ומיד אחרי זה [נאמר] ויצא יוסף על ארץ מצרים. ורומז שאף פעם לא שינה את שמו היהודי ועיין גם כן בספר 'אגרא דכלה' [לבעהמ"ח 'בני יששכר'] ריש פרשה זו. וכדאי להדגיש ביותר אותה ההתקשרות ליהדותו ולרוח ישראל סבא אף היותו מלך ומושל, אפשר שעל כן קרא את עצמו באותו השם שהוא תועבה למצרים, על דרך 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן' והוא יוסף הרועה את צאן אביו. ובאמת אם נעיין בזה יצוייר לפנינו שאין מסירות נפש גדול מזה להתנהג בין הגוים ומשעבדי ישראל בדרך שכזה. וע"י זה זכה נאמר עליו ''ונעשה מלך ועמד בצדקו'.

רמז לשמו של משה מתיבת 'מים'

וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ (שמות ב' י')

בספר טיול בפרדס לרב שלמה זלמן ערנהרייך[8] זצ"ל הי"ד (אות ח' מאמר י"ג 'חשבון') כתב וזלה"ק:

ראיתי בכתבי דו"ז [דוד זקני] הגאון מ' שמואל שמעלקא גינצלער...בעהמ"ח משיב נפש על התורה שכתב, וז"ל. עיין בספר [עמודי שש] בפתח הספר כתב שבעה מיני חשבונות הם [גימטריות] וכו' חשבון הקדמיי...הוא שנקדים מספר כל האותיות הקודמות לאותיות של המלה באלפ"א בית"א בזה הדרך: אב"ג, א' עולה אחד, וב' עם א' עולה שלשה, וג' עם א' ב' שלפניה עולה ששה, ועל זה הדרך עולה שם 'אהי"ה, פ"ו. שא' הוא אחד, וה' עם האותיות שלפניה ט"ו, וי' עם אותיות שלפניה נ"ה, וה' אחרונה עם אותיות שלפניה ט"ו, נמצא שעולה הכל פ"ו, עכ"ל.

ומצאתי בספר דרוש שמואל [לרב שמואל פייבוש כהנא, ויניאה תנ"ד] בפרשת שמות שפירש בזה ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו, כי לפי החשבון הנ"ל 'מים' מ' הוא קמ"ה, וי' הוא נ"ה, ומ' אחרונה קמ"ה, עולה ביחד מש"ה, ושפתים ישק.

ויש לומר דזהו שכתוב בישעיהו (נ"ה א') הוי כל צמא לכו למים, ואמרו חז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) לכו לתורה, דמים נקרא תורה. ולהנ"ל יש לומר, לכו אל התלמיד חכם, דכל תלמיד חכם נקרא 'משה' כמו שאמרו חז"ל ( שבת ק"א ע"ב) משה שפיר קאמרת, והכוונה לכו אל התלמיד חכם דהיינו מי"ם, דהוא מש"ה, ותשאל את עצתו ותלמד מנו. עכ"ל הרב שלמה זלמן ערהנרייך זצ"ל בטיול בפרדס.

הכרת הטוב יסודה מכח הנפש להכרת טובת הבורא יתברך

אשר לא ידע את יוסף, אומרים חז"ל (שמות רבה א' ח') וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין, משל לאחד שרגם אוהבו של מלך. אמר המלך, התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא כלומר, היום, אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'.

בספר מאמרי שלמה לרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד משגיח בשער התורה בגרודנא (ח"א מאמר 'הכרת הטוב' ב') כתב בביאור דברי חז"ל אלו וזלה"ק:

וצריך ביאור, איך ידונו אותו עתה על סמך שיחטא אחרי כן, ומנין כל כך ברור שיחטא? וכן צריך להתבונן במאמרם ז"ל בפסיקתא י"ג: כל הכופר בטובתו של חבירו, לסוף כופר בטובתו של הקב"ה. וצריך ביאור, האם נוכל לומר על איש מאמין גמור רק חסר לו מעלת הכרת הטוב, שהוא חשוד על כפירה? וכן איך נאמר על פרעה שחסר לו הכרת הטוב, שלבסוף יאמר 'לא ידעתי את ה', ויכפור בבורא יתברך?

ועל הערה הראשונה מובא תירוץ בשם רבי ישראל סלנטר ז"ל שאין הפירוש ל'סוף' – בזמן שאח"כ, לעתיד. רק ל'סוף' הפירוש – לסוף דעתו ובפנימיותו, וכשרואים באחד שכופר בטובתו של חבירו ונרד אח"כ לפנימיות נפשו ועומק לבבו, נמצא שם עתה שהוא כופר בטובתו של הקב"ה [ע"כ עפ"י דברי רבי ישראל מסלנט] וא"כ הוא נדון על מציאותו כעת ולא על העתיד, אעפ"י שלא יצא עדיין בפועל חטאו, אבל הערה שניה, עדיין צריכה ביאור.

ולקרב הדבר אל השכל הוא כך:בטבע ישנם כוחות נעלמים שאין שכל האדם יכול להשיגם למה זה ואיך זה, אבל המציאות מורה שישנם, וכך היא המציאות...כשנתבונן בכח הזהירות של הנמלה בגזל, כשמריחה שחברתה נגעה בחיטה, לא תגע בה עוד...עד שאמרו חז"ל (עירובין ק' ע"ב) שלו לא נתנה תורה לישראל היינו למדים גזל מנמלה. ולנו קשה להבין ולהאמין אפילו על אדם בר דעת שיגיע למדריגה גבוהה כזו מגזל וכל שכן בעל חיים, אבל היא המציאות, טבע ניתן לנמלה. [עיין דברים רבה ה' שהביא דוגמא של דומם, אבן הבוחנת 'נקיות' האדם מעריות]. יותר מזה, שבמקום שבשכל יש אפשרות לטעות, אין טעות בטבע. רואים אנו צפרים עפות בכל סוף קיץ למרחקים וחוזרות באביב...ואינן טועות לעולם. הטבע ששם בהם הבורא יתברך מנהיגם למצוא המקומות החמים שנצרך להן, הטבע בכוחו  למצוא במעמקים את הדבר שנצטרך להשגת מטרתו.

זה הכלל בעצמו יש גם בטבע של הכרת הטוב, הכרת הטוב הוא כח טבעי שיש באדם, והכח הזה ממציא לו היכולת להרגיש כל הטובות שחברו עושה עמו, וכשיודע שחברו עושה עמו טובה, יכיר טובתו ומרגיש עצמו מחויב ומשועבד למי שעושה טובה עמו, ולכן אין לאדם התנצלות שלכן אינו מכיר טובה, מפני שלא ידע שחברו עשה לו טובה כי לו היה לו כח הכרת הטוב, היה בעל כרחו מרגיש הטובה ג"כ. ואם האדם רואה בעצמו שאינו מקבל טובה, ואין לו מה להכיר טובה, על כרחך אבד בעצמו את כח הכרת הטוב שחננו ה' יתברך והטביע בו, מפני שאינו רוצה להיות מכיר טובה, ואינו רוצה להיות משועבד, ולן השתמש בכח הבחירה שלו ואיבד המתנה טובה והכח היפה שחננו ה' יתברך בו, ולכן אינו משים לב להרגיש הטובות שעושים עמו...

לבטל הרגשת קבלת הטובה, זה לגמרי היפך תכונת ומציאות בני ישראל...מדת ישראל היא הכרת הטוב, זוכרים כל טובה קטנה וקלה שעושים עמהם, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כ"ג ח') [למרות השעבוד והצרות שעשו, כידוע עצם ה'אכסניה' שלהם] תכונת עמון ומואב אינם מכירים הטובה שעושים עמהם ועם אבותיהם ואינם מעוניינים לשלם, איך יתכן להתחבר שני הפכים כאלו, מכיר טובה עם כפוי טובה, ולכן 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם'. בני ישראל בכח הכרת הטוב שיש בהם, מרגישים הטובה הכי קטנה שמקבלים, לא רק מן האדם אלא גם מן בעלי חיים או דומם.[9]

יהודי צריך לקחת מוסר אבל חלילה שלא יהיה מיואש

תבן לא ניתן לעבדיך...והנה עבדיך מוכים וחטאת עמך (שמות ה' ט"ז)

בספר כתבי רבי משה מידנר[10] פרשתנו כתב ומכיוון שהאמרה מקורה באידיש, אביא רק את תרגומה בשולי הערות הספר וזלה"ק: די תבונה נתת בנו להכיר בכך כי אנו אפס ואין, אולם אם כתוצאה מכך ניפול ברוחנו, זה כבר נחשב חטא לפני עמך. כלומר: עם הידיעה באפסיות האדם, אם יהיה מיואש מכך, יחשב לו לחטא, הרגשת האפסיות.

 

הגליון נלקט  ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון