כ"ד טבת תשפ"א

בע"ה מוצש"ק פר' שמות כ"ג בטבת תשע"ג

 

פתיחה לספר שמות

דיבור ושתיקה, גלות וגאולה, תורה ומקדש[1]

 

עומק משמעות הגלות בגלל לשון הרע

בפרשתנו בה ראשית התיאור של הגלות הראשונה, מצינו גם את הסיבה לכך בדברי רש"י על הכתוב שמות ב' (י"ג י"ד):

ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר.

ד"ה  ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר כתב רש"י:

ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין אמר מעתה שמא אינם ראויים להגאל. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שראויים הם לכך. [עפ"י תנחומא שמות י'. שמות רבה א' ל'].

בספר 'האדם ובינו לחבירו' לרב יהושע אידלשטיין[2] שליט"א ביאר בעומק דברי רש"י אלו, והעמיק במעלת הדיבור והשתיקה. יסוד דבריו ביסס על המהר"ל בביאורו דברי רש"י. ואלו דברי המהר"ל גור אריה שמות:

ומדרשו דאג על שראה שיש בהן דלטורין.

מבאר המהר"ל: המדרש הזה יש בו טעם נפלא, כי מי שיש בו מדה זאת אינו ראוי לגאולה, לפי שהגאולה נמשכת ממדריגה פנימית עליונה שהיא אינה בגלוי ומי שמגלה דברים היפך זה שדבק במדריגה תחתונה והיא נקראת מדריגה גלויה וחיצונה, לכך כאשר ראה דלטורין בישראל אמר שראויים לשעבוד, שהשעבוד מדריגה תחתונה וראוי להם השעבוד...

ואל יקשה לך שכל שכן שיהיו האומות בשעבוד שהם דבקים במדריגה הפחותה הגלויה שאין זה קשיא, דמפני שמדריגתם מדריגה גלויה בעצמה, אין זה כמו הדלטור שהוא מגלה הדבר הפנימי, לכך האומות שהם מרבים דברים ומדריגתם מדריגה גלויה ואין זה נחשב גילוי כמו הדלטור שהיה מגלה הסוד...

והטעם שמצוי זה בישראל יותר כי ישראל הם בעצמם דבקים במדריגה העליונה 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ' ולכך הם דבקים במדריגה הפנימית שהיא מדריגת הסוד, וכאשר הוא נוטה אל הפחיתות אז הוא מגלה סוד שהרי הוא יוצא ממעלתו העליונה ודבק במדריגה התחתונה...

והיינו דקאמר 'אכן נודע הדבר' כי האומות שהם שבעים במספר 'כן' ו'כן' הוא לשון גילוי שרוצה לומר 'כך הוא', וישראל הם נגד ה'א' שהיא אות נחה ונעלמת שהם על מספר 'כן' והם אומה יחידה כמו ה'א' לכך הם נעלמים, והאל"ף [א'] היא אותיות 'פלא' וכל פלא לשון העלמה, 'כי יפלא ממך' היפלא מה', ותרגומו 'היתכסי'...עכ"ל המהר"ל.

נמצינו למדים כי הפגם של דבור לשון הרע, היינו הורדה ממעלתם של ישראל והוא פגם כללי לא רק פגיעה בנקודה מסויימת.

 

[בספר עמודיה שבעה לרב בצלאל מקהילת סלוצק (נדפס לראשונה תכ"ו) בדרוש 'תורת משה' אות כ"ו הביא דברי הזה"ק (מדרש הנעלם פרשת נח זהר חדש דף כ"ט) בלשון הקודש: אמר רבי אליעזר אעפ"י שיהיה צדיק גדול ויאמר רעות לפני הקב"ה או דלטורין על ישראל, ענשו גדול מאוד, ולא מצינו צדיק טוב כאליהו בכל דור... ומבאר שם במתיקות ועמקות דברי הזהר האלו. והזכרתיו כאן מההקשר לסיבת הגלות שהיתה ע"י שהיו ביניהם דלטורין, ועוד שביאר שם בדרוש כי אליהו כהן היה, ראה בדברינו לקמן בד"ה 'דיבור הכהן'].

 

מכאן נמשיך להתבונן בעומק בגלות מצרים.

 

משמעות נטילת כח הדיבור ממשה רבינו

השפת אמת (שמות שנת תרנ"ט) ד"ה וימררו כתב:

איתא במדרש (שמות רבה א' א') כי גלות מצרים היה יסורים הקודמין לתורה. וכן בזה"ק (וארא כ"ה ע"ב) שהדיבור היה בגלות. וזה וימררו את חייהם, כי עיקר החיות בפה כמ"ש (בראשית ב' ז') לנפש חיה - לרוח ממללא.

 

משה רבינו היה 'כבד פה וכבד לשון' לכאורה במנהיג שהינו דָבַּר[3] אכן הדיבור זה חלק מכלי ההנהגה, אך באמרי אמת (סוף פרשת שמות ד"ה ויאמר משה) כתב:

איתא בדרשות הר"ן [דרוש שלישי] שמה שבאמת היה משה רבינו ע"ה כבד פה הוא משום שהוא היה מיוחד ללמד תורה לישראל וכדי שלא יחשבו שלשונו היתה מסייעת לו שיתקבלו דבריו ע"י שהסבירם היטב, לכן היה כבד פה לברר שהתורה נתקבלה מכח עצמה [ע"כ עפ"י הר"ן][4]. ובודאי כן הוא שהתורה היא תורת אמת ואינה צריכה לכל הכלים וכדאיתא [ישועות משיחו לאברבנאל  ח"ב בהקדמה, כסף משנה שחיטה פ"ג הי"ג]  'האמת עֵד לעצמו', כשאדם מייגע עצמו בתורה, התורה נותנת לו גם הכלים לקבל דברי תורה וכענין הארון נושא את נושאיו [סוטה ל"ה ע"א]. כל אחד צריך להיות כך שלא יוכל לפתוח פיו מעצמו אלא שהתורה תפתח פיו. איתא במדרש [דברים רבה א' א'] הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי, כיוון שזכה בתורה...אלה הדברים אשר דבר משה...עכ"ל האמרי אמת.

 

הגעה לשלימות הגאולה ע"י השראת השכינה במקדש

הרמב"ן בפתיחתו לחומש כתב דברים מופלאים בעניננו ואלו הם:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבוא להם. ואחר שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם. ונתיחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות הראשון...ובגאולה ממנו...והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים אעפ"י שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה [ראה בראשית רבה מ"ז ח'] ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ל הרמב"ן בפתיחתו לחומש שמות. 

על הנצחת מעמד הר סיני לדורות בליבותם של ישראל ע"י המשכן והמקדש כתב הרמב"ן בפתיחת פרשת תרומה:

...וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (שמות כ"ד ט"ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני...והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני...והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש [ראה דברי הרמב"ן בפרשה כ"ה כ"א ד"ה ואל הארון]... עכ"ל הרמב"ן.

 

דיבור הכהן הנובע ללא הרגשת עצמו

העובדים בקודש במשכן ובבית המקדש היו הכהנים עליהם נאמר [מלאכי ב' ז'] כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.

ברסיסי לילה (אות נ"ז  סוף ד"ה ותחלת התעוררות) כתב רבי צדוק הכהן מלובלין:

וזהו ישועה דחנוכה שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים מצוותיה ונעשה ע"י הכהנים שהם שרש התורה דבני ישראל, כמו שנאמר [דברים ל"ג י'] יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ונאמר [מלאכי שם] שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, שהדעת הוא דרגא דמשה רבינו ע"ה[5] ודור המדבר דור דעה מקבלי התורה גניז בפומיה[6], שהפה הוא התגלות מה שבלב להזולת, ועל ידו הוא ההתגלות דברי תורה להזולת ולכל באי עולם. עכ"ל הרסיסי לילה.

אם כי המשמעות הפשוטה היא כי על בני לוי שבט הכהונה ללמד תורה, הרי בספרי החסידות מצינו הרחבה למשמעות זו של מושג הכהונה. ובאחד מספרי החסידות הראשונים אור המאיר[7] (ויקרא פרשת צו) כתב:

והכתוב (מלאכי ב, ז) רומז כזה שפתי כהן ישמרו דעת, ירצה להורות שפתי העובד את הקב"ה הנקרא כהן לשון עובד (רש"י שמות כ"ט לג), ישמרו דעת משמעו לשון המתנה, מטעם ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא), והכוונה ממתינים מלהוציא דבור של תורה או של תפלה, עד עת בא דברו עם בחינת הדעת, אזי גמר אומר, ואם לאו בולם פיו לעצור במילין. ופעם אחד שמעתי שאמר לנו המגיד זללה"ה בפירוש, אני אלמוד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה, בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום, כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו, ולא הוא המדבר בעצמו, ותיכף שמתחיל לשמוע דברי עצמו יפסיק. וכמה פעמים ראו עיני ולא זר, כשפתח פיו לדבר דברי תורה היה נראה לעין כל כאלו אינו בזה העולם כלל, ושכינה מדברת מתוך גרונו, ולפעמים אפילו באמצע ענין ובאמצע תיבה היה פוסק ושהה זמן מה. והכל מורה שצריך המשכיל להמתין על הדעת, ואז יוצא הדיבור עם הדעת כנזכר, ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו ממש, עם משה בחינת הדעת.

ועתה נחזור לענין וידבר ה' אל משה צו את אהרן ואת בניו לאמר, ופירש הרב הגדול דק"ק פולנאי בספרו (תולדות יעקב יוסף צו אות ד) צו את אהרן ואת בניו, הם הכהנים המוטל עליהם להורות העם דרכי ה' לדעת מה יעשה ישראל, לאמר להם דברי תורה, על שם הכתוב (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, וזהו צו והזהירם לאמר תורה ומוסר. ואני אומר שהכתוב מורה דברינו הנאמרים, וידבר ה' אל משה אז, גם מדור לדור מי שיש בו מדעת קונו נקרא משה, מלמדת לו התורה אופן המועיל, צו משמעו לשון התחברות וצוותא, את אהרן ואת בניו, הן המה הכהנים אשר תורה יבקשו מפיהם, צו אתה בחינת הדעת[8], לאמר, כלומר לאמירה תחבר ותצוה אתה בחינת הדעת בתוך הדבורים, להוציא דבור בשלימות עם בחינת הדעת, ודיבורים כאלה אפילו אומרים מעט עושים הרבה פעולה, שנכנסים בלבות בני אדם כאש בוערת אל התורה ועבודה. עכ"ל אור המאיר.  

 

כח ברכת הכהנים מהשפעת התורה

בפרי צדיק (פרשת נשא אות ז') כתב:

איתא בספר הזכות לחידושי הרי"מ זצ"ל הטעם שיש מדרש רבה בגודל הכמות וגם הזה"ק בגודל האיכות היינו האדרא רבא דייקא בפרשה זו יותר משאר הפרשיות. משום שעפ"י רוב קוראים תמיד פרשת נשא אחר שבועות זמן מתן תורתנו לזה בא השפעה גדולה בדברי תורה בשבת זה. וי"ל הטעם ע"ז [על זה] עפ"י פשוט מפני שבפרשה נאמר המצוה של ברכת כהנים ועיקר השפעת הברכה של המברך הוא ממה שיש בו בשרש נפשו וידוע ששרש נפשות הכהנים הוא להשפיע ד"ת לנפשות ישראל כש"נ 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל' ונאמר 'תורת אמת היתה בפיהו' לכן נמצא דייקא השפעת תושבע"פ בכמות ובאיכות בפרשה זו. והנה גם עצם משמעות התיבות של ברכת כהנים סובבים על עסק התורה...

 

מהשתיקה בקודש הקדשים לדיבור התורה

התבוננות נוספת לעומק בענין הכהונה והדיבור, נראה בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים בקודש הקדשים, אליו נכנס ארבע פעמים. אכן במקום המקודש לא הוציא הכהן הגדול מילה מפיו, שם נעשתה עבודתו המקודשת בדממה מוחלטת, רק בצאתו בעמדו במקום הקודש, נשא תפלה קצרה. ניתן לומר כי במקום המקודש בו עמד הכהן, ומשם הושתת העולם, מפאת מעלתו נשארו כל הדיבורים במחשבה טמירה ונשאה, בנקודה שלמעלה מהגילוי של הדיבור, רק ביציאה ירידה, משם התחילו להתגלות המחשבות ע"י התפילה אותה נשא, וממפגש זה בין המקום המקודש, הזמן המקודש, והאדם המקודש – נובעים מימיה ומילותיה של התורה. יום הכפורים הוא זמן הורדת לוחות שניות, שהם מהוים יסוד לתושבע"פ, ולמחרת תחילת האיסוף למלאכת המשכן המראה קדושתם של ישראל ואהבת ה' יתברך עליהם ע"י השראת שכינתו ביניהם. (ראה בספרו של הרב דוד כהן שליט"א זמן שמחתנו (מאמרים לסוכות) מאמר זכר לענני הכבוד.

עריכת הגליון בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 052-6514000  [email protected]