" … ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם. ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים" (שמות ג, יט-כב). כבר בתחילת השליחות של משה ליציאת מצרים נאמר לו שיקחו ממצרים ממון. מזה שנאמר ישר על ההתחלה זה מראה שזה דבר חשוב ביותר בעניינו של הגאולה ממצרים. (אמנם אפשר שמה שנאמר ישר על ההתחלה זה בא ללמד שלקחו את כלי הזהב כבר בתחילה, ולכן זה נאמר בהתחלה ממש. אמנם מפשט הפס' משמע שלקחו רק לקראת מכת בכורות [שמות יב,לה-לו], אולם בכ"ז למדו חז"ל שלקחו ממון כבר בהתחלה: 'ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה? תלמוד לומר (שמות ג): "ושאלה אשה משכנתה", כבר היה בידם שנים עשר חדש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו' [מכילתא שמות יב,ו], הרי שלקחו את הממון שנה לפני היציאה ממצרים. לכאורה צ”ל שחלק מהאנשים לקחו בהתחלה, והרוב לקחו רק לקראת היציאה, כפשט הפס', אלא שהמכילתא באה לדייק מאותם שלקחו בהתחלה, שלא הלשינו עליהם, ומכאן שלא היה בהם לשוה”ר). [על החשיבות של לקיחת הממון והרחבה בעניין זה, ראה ב'הגלות והגאולה' '”ואחרי כן יצאו ברכש גדל" – שאילת כלי המצרים ולקיחתם', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א]. לקראת היציאה מבקש ה' ממשה: “ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" וגו' (שמות יא,א-ב). באים חז"ל ומסבירים מהו לשון "נא”: '"דבר נא באזני העם" וגו', אמרי דבי רבי ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב' וכו' (ברכות ט,א). ברור שהכוונה בגמ' שלשון נא מתפרש כאן כלשון בקשה, כיון שיכול להתפרש גם אחרת, כמו שמופיע במכילתא בעניין אחר: '"אל תאכלו ממנו נא" - אין נא אלא חי, "ובשל מבושל”, לחייב על החי ועל המבושל' (מכילתא שמות יב,ט), גם כאן חז"ל משתמשים בלשון 'אין נא אלא', והכונה שכאן זה מתפרש כך, ולא שזהו הפירוש היחידי, כיון שיש גם נא בלשון בקשה כמו שמובא בגמ' (וודאי ששניהם מחוייבי המציאות, שבשני המקרים שנאמר "נא" הכוונה לדברים אחרים). אולם מדוע אמרו בלשון שכזו שיכולה להטעות שזהו הפירוש היחיד? בפשטות לא קשה, כיון שכלל לא באו לומר שרק כזו אפשרות ישנה, אלא כוונתם 'אין נא' שנאמר כאן 'אלא...'. אולם אולי אפשר שבאו לרמז שיש קשר בין שני הדברים, ולכן אמרו בלשון כזו שמיד יקפוץ בדעתך ותאמר שזה לא תמיד כך ותחשוב על ה"נא" השני. שנראה שהמצווה של קרבן פסח הוא "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב,ט). מדוע דווקא צלי ולא מבושל ונא? אלא שנראה שקרבן פסח מכוון כנגד מכת בכורות, שהרי הקריבו ואכלוהו לקראת מכת בכורות, ובדמו סימנו את הבתים כדי שה' לא יכה שם. לכן גם הקרבן מהצאן, כרמז לבנ”י שירדו למצרים כרועי צאן, וכן בנ”י נמשלו לצאן בשייכותם לה': “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלקיכם נאם אדנ'י ה'” (יחזקאל לד,לא), שלכן שונים מהמצרים שימותו. במכת בכורות ה' הכה בעצמו את מצרים: '"והכיתי כל בכור" – שומע אני על ידי מלאך, או על ידי שליח, תלמוד לומר: "וה' הכה כל בכור בארץ מצרים", לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח' (מכילתא שמות יב,יב). לכן בקרבן פסח מראים על ההכאה ע"י ה', ולכן זה דווקא בצורת צלי, שהוא מכח האש, כעין הנאמר על הקב"ה: "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא א'ל קנא" (דברים ד,כד). כך כאן ה' קינא לעמו בהריגת מצרים, שהרג בעצמו, ולכן זה מתגלה בגילוי של אש, ולכן דווקא צלי. אולם מדגישה התורה שלא לאכלו נא ומבושל, מדוע יש חשיבות מיוחדת לאסור זאת? אלא שיכול אדם לחשוב שסוף היציאה ממצרים ממש היתה רק בקריעת ים סוף, ולכן יכול אדם לחשוב שאולי ראוי לאכלו מבושל, כנגד הטביעה של המצרים במים (ובפרט שהיה שם גם קשר לחום: 'ועמוד האש מרתיחן וטלפות סוסיהן משתבשות' [תנחומא "בשלח" סימן כג], כך שמרומז במים שמבשלים). או לאכלו נא כרמז שמי שטבע בקריעת ים סוף היה כמובן מאותם שלא מתו בבכורות (שלא היה בכור או חשוב הבית ולכן לא מת), ולכן יכל לרדוף אחריהם (ובפרט שפרעה היה בראשם, והוא היה בכור ולא מת במכת בכורות), וזהו נא – בשר חי (שלא בושל) מהצאן שנשחט – שמת, שכך חיו ממכת בכורות אבל מתו בקריעת ים סוף. לכן מדגישה התורה שאסור לאכלו נא או מבושל, שהכל צריך להיות מכוון רק כלפי מכת בכורות, שהקרבן פסח כנגדו (אולי גם שאמנם קריעת ים סוף היתה כהמשך ליציאת מצרים שהחלה במכת בכורות, ולכן היה שם גילוי ה' גדול, שהתנבאו אפילו השפחות יותר מהנביאים [מכילתא שמות טו,ב], אולם בכ"ז במכת בכורות ה' כביכול ירד בעצמו לעולם כדי להכות את מצרים, שלא כקריעת ים סוף שהתנבאו אבל ה' לא ירד שם, לכן במכת בכורות היתה מעלה גדולה יותר). נראה שזהו שמרמזים על לקיחת הממון לאיסור על אכילת קרבן פסח נא, שלא יחשבו שכיון שלקחו ממון ביציאה ממצרים, ואף הצטוו להזדרז בכך לקראת מכת בכורות וקרבן פסח, אז יחשבו שזה הוכחה שיש קשר מהותי לקריעת ים סוף שאח"כ, שלכן לקחו עכשיו ממון מצרים כדי שאח"כ זה יגרום למצרים לרדוף אחריהם, וכך יפלו בים סוף כמו שאומר האור החיים (שמות ג,יב), אולי זהו שרמוז בשמו"ר: '"ונצלתם את מצרים", עתידים לעשות מצרים כמצולה שאין בה דגה' (שמו"ר ג,יא), שרמזו בלקיחת הממון כעין מצולה של דגים, כרמז שזה קשור לטביעת המצרים בים סוף. (כמו כן, ע"פ הדעה שההפניה ללקיחת הממון היא לנשים, כיון שהן היו משחדות את המצרים בשביל שלא ישליכו את בניהם ליאור, ולכן עכשיו הצטוו לקבל חזרה את כספם. בזה מובן שקשור לקיחת הממון לקריעת ים סוף, שהרי המצרים טבעו בים סוף כעונש על השלכת הבנים ליאור: '.. ובנים השלכת ליאור, אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך, שנאמר (תהלים קלו, טו) "ונער פרעה וחילו בים סוף"' וכו' [שמו”ר כ,ד]). לכן היו יכולים לחשוב שיש עניין בגילוי קריעת ים סוף גם בקרבן הפסח, לכן מקשרת התורה בלשון "נא" בין הבקשה ללקיחת הממון ולאיסור אכילת נא, כדי להדגיש שאין לאכול מקרבן הפסח נא (ומבושל) בשל קריעת ים סוף.