פרשת ויגש - פרשת המקדש

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

מפגש יוסף ובנימין - והבכייה

טבעי הדבר שכאשר נפגשים יוסף ובנימין אחר עשרים ושתים שנות פרידה הרי הם שמחים זה בזה, ובכייתם היא על שמחת הפגישה של שני אחים יתומים מאם, אחרי פרידה כה קשה וממושכת. מדוע, אפוא תולים חז"ל את בכייתם על חורבן המקדשים השונים?

אולם לו היה המפגש כולו שמחת אחים בפגישתם הנרגשת, היתה התורה צריכה לכתוב: "וישמחו שניהם ויבכו". ומתוך שכתבה התורה רק את עניין הבכי, למדו חז"ל שהיה כאן משהו עמוק יותר. ובאה התורה לחזור וללמדנו, כי הסיבה לכל המפגש הזה היא שנאת האחים, שהיא אשר הביאה לפירוד הממושך, ורמזה לנו התורה, כי בכך התחיל שורש החורבן. שכן, כדברי חז"ל ביומא (ט, ב) שנאת חינם בימי בית שני היא שהביאה לחורבן הבית, הווה אומר ששורש השנאה התחיל בבני יעקב.

אף בימי בית ראשון הפירוד בין עשרת השבטים לבין שבט יהודה ובנימין הביא לחורבן. ירבעם מנע משבטי ישראל לעלות לבית המקדש בירושלים, ועשרת השבטים התמכרו לעבודה זרה, ובכך גרם לגלות השבטים. כן מצינו מלחמות בין מלכות יהודה ומלכות ישראל, וכגון מה שנאמר בדברי הימים ב כח, ו: "ויהרוג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד - הכל בני חיל, בעזבם את ה' אלהי אבותם". נמצא, שסוף הפירוד והשנאה בבית ראשון – גלות השבטים כולם.

אף עניין ה"צוואר" הנזכר בפסוק בא לרמז על המקדש. כעין זה מצינו בשיר השירים ז, ה: "צווארך כמגדל השן". מסביר רש"י: "'צוארך' - ההיכל והמזבח שהם זקופים וגבוהים".

מעתה, שהאחים בכו על חורבן המקדשים בעתיד, יש להתבונן בפסוק נוסף בפרשתנו המדבר על בכייה כמובא בבראשית (מו כט): "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד". אומר רש"י שם: "'ויבך על צואריו'... אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע".

מתברר, כי התנהגותו של יעקב באותם רגעים היתה מתוך זהירות, זאת, על פי האמור במסכת שבת (י' ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת - לכתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". ולפיכך נזהר עתה, כשראה את יוסף בכבודו, כשהוא במרכבת המשנה למלך עם סוסי מלכות, ו"רביד הזהב על צוארו", ומשמר מלכות הולך לפניו, חשש יעקב, שמא תגבר קנאת האחים כנגד יוסף כשיראו את אביו משפיע עליו אהבה. במיוחד עתה כשהמשפחה כולה נכנסת לגלות מצרים, יש לשמור על האחדות להזהר כפליים מקנאה, שנאה ומחלוקת, ולפיכך לא נפל על צוואריו.

רק לאחר מכן, בהיות שניהם לבדם - נשקו. זה מה שכתוב: "ויאמר ישראל אל יוסף [בהיותם לבדם]: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".

כך גם בהמשך הקשר בינו ובין יוסף, נהג יעקב להעדיפו, אך בצנעה, וזאת במסגרת צוואה, כגון כשייחד ליוסף את העיר שכם ממנה ירד למצרים, ככתוב (בראשית מח כב): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". כך גם מה שזיכה את שני בניו והעלה אותם למדרגת שבטי ישראל, באומרו (בראשית מח, ג): "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם! אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". עובדה זו נקבעה כצוואה שלא בנוכחות האחים, ובכך נמנעה תרעומת ומחלוקת. זו דרכה של צוואת נפטר, שהיורשים מתייחסים אליה מתוך כבוד לרצון האב, בין אם מבינים את כוונתו ובין אם לאו, וכך נהג יעקב בחכמתו.

שבת שלום