"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה)

אומר שלמה המלך (משלי כ, כב): "אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע, קַוֵּה לה' וְיֹשַׁע לָךְ" - שלמה המלך בא לשלול אינסטינקט טבעי שעלול להתעורר אצל האדם, להשיב רעה תחת רעה.

ממשיך רלב"ג ומכוון אותנו: "כי אין זה מדרך איש אמונים, כי לא יחפוץ בעשיית הרע, אך תקווה אל ה' והוא יושיעך".

עשיית רע - אין זו הדרך של "איש אמונים". האמונה כי הכל מיד ה', ואת הכל מסובבת ההשגחה העליונה לטובה, מעמידה את ההסתכלות על האירוע באור אחר, ומשחררת את האדם מהנטייה השלילית והבוסרית הזו של הנקמה.

מי שעשה את הרעה - זו כבר "בעיה שלו", ובוודאי שחשבונו של מקום יעמיד אותו לדין, כמו על כל פרט ופרט בחיינו. מבחינת האדם שנפגע מהרעה - אין זאת הסוגיה. הסוגיה היא "קַוֵּה לה' ", להאמין ולהתבונן מה חפץ ה', ולשם מה נעשה עמו הדבר.

הרצון לנקום במי שעשה את הרעה איננו נושא שמעסיק את האדם המאמין - הנושא הוא האדם מול קונו. כל כך בהיר וחודר בתוכו הרגש העמוק של הוספת טוב, והאמונה בהשגחה העליונה, עד שנושא הנקמנות איננו מתעורר אצלו כלל.

ובכלל, וכי הנקמה תעזור. האם שילום רעה תחת רעה יתקן וישנה את המציאות שקרתה. עשיית רע נוסף לא תעזור ולא תועיל. אלא רק תקלקל עוד. כעת יהיה עוד אדם פגוע, עוד רע במציאות. "איש האמונים" חפץ להרבות בטוב ולא ברע. "איש האמונים" חפץ בתיקון המציאות, אין לו עניין שיהיה עוד רע ועוד חסרון - "אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו... אם גנב לך אל תגנוב לו. ואם העיד עדות שקר עליך - אל תעיד עליו שקר" (ספר חסידים).

בפרשת השבוע גבורתו, אצילותו ואמונתו של יוסף מתגלים לנגד עיננו, כאשר הוא מתגלה לאחיו:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם".

וגם בסוף החומש, למרות החשש של אחיו של יוסף (בראשית נ, טו-כא):

"וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ... וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב... אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".

יוסף נתפס בעינינו ראוי לתוארו, 'יוסף הצדיק', מתוך עמידתו בניסיון אשת פוטיפר, אולם לא פחות מכך, ואולי אף יותר, צדיק הוא בשל אופי תגובתו ברגע התגלותו לאחיו. לאחר עשרים שנים בהן יושב יוסף כעבד במצרים, לא יתכן שלא יאמר לאחיו דבר מה כאשר ניתנת לו הזדמנות לכך, בהיותו שליט מצרים. אולם, בדברי התורה אין נזכרת ולו מילה אחת כזו. דבר זה, הינו גדול אף מניסיון העריות של אשת פוטיפר, שכן יש העומדים בניסיון העריות ואינם נופלים בחטא, אולם ניסיון של עלבון אישי - קשה מאוד לעמוד בו.

כיצד מגיע יוסף למדרגה זו, בה לא רק שאין הוא כועס על אחיו, אלא אף מפייסם ומדבר על לבם?

דבר זה תלוי באמונה - על האדם לדעת כי הדברים הקורים לו בעולם, אף אם נראים הם לו כרעה - באים הם עליו לטובה מאת ה' - "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".

אין האדם יכול לדעת מהן מטרותיו הטובות של הבורא במעשיו, אולם אדם גדול יודע להפנים דבר זה בעת מבחן. נראה כי עיקרו של תיאור התורה את קורותיהם של יוסף ואחיו הינו בהדרכה המוסרית הנמסרת בו, הבאה ללמד את האדם על פחיתותן של מידות הקנאה והגאווה, ועל מידות הפייסנות והסליחה אליהן יכול האדם להגיע. אין התורה כותבת סיפורי נפלאות, כי אם סיפורים אנושיים, מהם על האדם ללמוד כי אף ביכולתו להגיע לדרגות אלו.

ביכולתו של האדם לבחור להיכן יובילוהו מעשיו - יכול הוא להיות קנאי, ולהרוג, חלילה, אדם בגלל בגד או דבר מה, אולם יכול הוא אף להיות אדם ענו, ותרן ופייסן, כיוסף הצדיק.

הרב עקיבא קשתיאל, מהאתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org

הרב חיים סבתו, מהאתר: "ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים" - www.ybm.org.il