"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד,יח). '"ויגש אליו יהודה”. זה שאמר הכתוב: "ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל” (משלי ל). מעשה בר' חנינא בן דוסא, שראה את הארי ואמר לו: אי מלך חלש לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל, מיד ברח. רץ אחריו רבי חנינא אמר ליה: נעניתי לך שקראתיך חלש, ומי שבראך קראך גיבור, שנאמר: "ליש גבור בבהמה”. אמר ר' יהושע בר נחמיה: מי הוא שרו של שור? ארי, כך יוסף שור, שנאמר: (דברים לג) "בכור שורו הדר לו”. ויהודה ארי, שנאמר: (בראשית מט) "גור אריה יהודה”. מי עמד כנגד השור? הארי, שנאמר: "ויגש אליו יהודה”. אמר רבי יודן: כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו, וכשהיה מבקש שתעלה חמתו, היה ממלא אפונדתו אפונין של נחושת ונוטל מהן ומכסכס בשיניו וחמתו עולה. ראה גבורתו של יהודה, עליו נאמר: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה” (משלי טז). חמת מלך, זה יהודה. ואיש חכם יכפרנה, זה יוסף, שנאמר בו: "אין נבון וחכם כמוך”. כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר: עכשיו תאבד מצרים' וכו' (תנחומא "ויגש" סימן ג'). מה זה הדרשה הזו שהיו ליהודה שתי שערות בלב? (הרי ברור שאין הכוונה לפשט שהרי אין מציאות של דבר כזה, אלא) בפשטות נראה שזה מובא במדרש בעמידה של יהודה מול יוסף, לכן נראה ששתי השערות מרמזות על כך שביהודה היו שני עניינים, היה את יהודה כאדם הפרטי, והיה את יהודה כנציג הכלל – כמלכם של בנ"י. לכן זה מרומז בלב, כרמז שהמלך הוא הלב של בנ"י (וכן נאמר בו ציווי מיוחד על הלב “לבלתי רום לבבו מאחיו” [דברים יז,כ]), והוא גם מרומז בשערות, כרמז לראש, שהמלך הוא הראש של ישראל. זה שתי שערות, כי יהודה בראש כמלך, שיוצא מהאדם הפרטי – שמתווסף בו גם עניין ראש בנ"י, והשערות יוצאות ופעולות, כמלך שחושב (בראש) ומחליט מה לעשות ושולח את אנשיו לבצע. השערות קורעות את הבגד, שהבגד מרמז על האדם (שהלבוש מראה מה מעמדו ותפקידו של האדם), שזה כרמז שיוצא מהאדם הפרטי, מבטלו ונעשה כתפקיד המלך. ברגע שזה נעשה הבין יוסף מה הולך להתרחש, שיצליח לפגוע במצרים בחמתו כמלך בנ"י, ולכן מיד בא להרגיעו. אולי אפשר להוסיף שהנה נאמר שבדורות הקודמים היו נעשים להם ניסים בשל שהיו מוסרים נפשם על ה' (ברכות כ,א). שמעתי ממרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שההסבר לזה הוא משום שהם מוסרים את נפשם, שזה דבר שהוא כעל טבעי, כיון שאדם בטבעו רוצה לחיות, ולכן כנגד זה נעשים להם ניסים מעל הטבע. אולי אפשר גם לומר שמדובר על שלמות בקשר לקדושה, כמו שבהתחלה רצו להעמיד משום שהם למדו יותר תורה (ודחו שהם לומדים יותר מהראשונים), כך שמשמע שהשורש של העניין הוא משום ריבוי-שלמות בקשר לקדושה. לכן כשאדם מוסר את נפשו זה בעצם מחיל שיהיה כולו שלם בקדושה גדולה (שהרי מוסר את כולו), שלא נשאר שום דבר שלא מחיל עליו קדושה גדולה ודבקות בה'. לכן מדה כנגד מדה ה' מבצע כל מה שהוא מבקש, שאין מקום להפרדה בין רצונו לרצון ה'. לפי זה נראה שביהודה נרמז שם ה' בשלמות (שיש בו שם הויה שלם), זהו רמז שתי שערות, כעין שני שערים (שער-שערות כרומז לשער-שערים), כעין שני פתחים, מצד ימין בתחילת המילה (שער הליכה קדימה) ומצד שמאל בסיום המילה (שער של הליכה אחורה), שמימין יש אותיות 'י'ה'ו' ומשמאל אות 'ה', שיחד ממלאים שם הויה. או רמז בשערות שהם צפופות, שכך יש לקרב את האותיות לשם הויה שמופרדות לשנים (לכן שתי שערות) בשם יהודה (שמופרד באות ד') כדי שיצא שם הויה, שאז מתגלה ביהודה שלמות הקדושה. זה דבר שבלב, כרמז ליצה"ט ויצה"ר ששוכנים בלב, שבהיותו מתחבר לקדושה היה מתמלא קדושה לגמרי עד שלא היה מקום כלל לרע, שהכל היה מחובר לקדושה (וזהו גם שתי שערות, כנגד שני היצרים). הם קורעים את בגדיו, כעין רמז שמתמלא הכל קדושה, עד שלא נשאר כלל מקום לחולין ותאוות, לכן זה כעין קורע את הבגד שנעשה בעקבות חטא עץ הדעת (שאז אדם קיבל תאוות וראה שהוא עירום). כאשר יהודה היה כועס זה לא היה סתם כעס, שהוא דבר רע ('אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה"' [נדרים כב,א]), אלא זה היה כעס של קדושה מצד נקמת ה'. לכן כשראה זאת יוסף שיהודה כועס ונעשה כמלאך רוחני שיביא מות (“חמת מלך מלאכי מות") שכולו מדובק בקדושה, הבין שה' יעזרו ומצרים תחרב ('אמר: עכשיו תאבד מצרים'), כי ה' יעשה לו ניסים כמו לראשונים שמסרו נפשם, ולכן ינצח את מצרים. (ולהסבר מרן הגרח"ד שליט"א אפשר לומר ששתי השערות מרמזות על שתי עשיות, עשיה בטבע ועשיה מעל הטבע [שרק אחת לא היה מרמז אלא רק על הטבעי, ולכן שנים כרמז בטבע ומעל הטבע], שיוסף ידע את מעלת יהודה במסירות נפשו לה', ולכן ידע שה' יעשה לו נס ויתגברו על המצרים הרבים). [בב"ר (צג,ז) נאמר שהיתה לו 'נימה אחת' (אמנם גם בב"ר צג,ו נאמר 'שערות לבו' בלשון רבים..), נראה שמרמז באחד על אחדות ליבו בשלמות לה', וכן על כך שהיה בדרגת מעל הטבע שמוסר את כל כולו לה'].